ספרים
הרצאות
ייעוץ

ניהול: בנק ישראל - זה לא רק הכסף, זו האתיקה

חריגות השכר בבנק ישראל מסייעות לאוצר להגיד קבל עם ועולם: "אפילו מוסד ציבורי מכובד וראוי לא עמד בפיתוי והתפרע כאחרון הקומבינטורים."

[פורסם לראשונה ב - YNET]

שערוריית השכר המתמשכת בבנק ישראל מקוממת במיוחד לא רק בגלל סכומי העתק ששולמו לעובדי הבנק במשך השנים, הרבה מעבר למה שהגיע להם, אלא בגלל הדרך בה שולמו ובגלל אופיו של המוסד.

בנק ישראל נחשב למוסד מכובד, לא עוד גוף ממשלתי רגיל. זה גוף שיושבים בו אנשים רציניים, חמורי סבר, המפקחים על המערכת המוניטרית ועל הבנקים. ראשי הבנק הצטיירו כחבורה המדברת בכובד ראש ובשפה מקצועית, שלא רבים באמת מבינים אותה.

והנה מסתבר כי במהלך השנים מערך השכר של המוסד המכובד התנהל על פי סטנדרטים שכבר אז נחשבו ללא מקובלים. התברר שפעלה פה מערכת שחגגה על חשבון הציבור, ועשתה זאת תוך ידיעה כי היא נוהגת שלא כשורה ואף ביצעה שורה של פעולות הסתרה.

נראה כי כולם שיתפו פעולה עם הקנוניה, לא רק אנשי הבנק שנהנו משכר מופלג במושגי הסקטור הציבורי, אלא גם האוצר שכנראה נתן לכך את ידו.

הרי לא ייתכן שמחוץ לכותלי הבנק לא ידעו על מעלליו בתחום השכר, אלא סביר יותר להניח שידעו והעלימו עין. הנורמות היו אז כאלה שהסתרה של ניהול מעוות של מערך שכר של מוסד מבודל, מורם מעם, היא כורח השעה. אחרת, המוני עובדי המדינה היו מגלים את התנאים המופלגים להם זכו עובדי הבנק והיו תובעים להצמיד אליהם של תנאי שכרם. כך היה מקובל באותם ימים עליזים.

עד היום תופעת ההצמדה של שכר קבוצת עובדים אחת לשכרם של קבוצת עובדים אחרת, כלי תיגמול אנטי ניהולי מובהק, לא פסה מן העולם.

כמו בנוגע להטרדה מינית, מינויים פוליטיים ושאר קלקולים שליוו אותנו במהלך השנים, כללי המשחק השתנו וערוותו הלא מלבבת של בנק ישראל נחשפה. אך שלא כמו במקרים של הטרדה מינית או מינויים פוליטיים, שנתפשים כעבירה על החוק ועל כללי מוסר, עיוותי השכר היו כביכול חוקיים. הרי מזה זמן טוענים נציגי העובדים בבנק כי ההסכמים נחתמו כדת וכדין ולכן ממילא הם לגיטימיים.

זהו כמובן טיעון מופרך. הסכם קיבוצי הנעשה במסתרים וחורג ממדיניות השכר של שירות המדינה אינו יכול להתהדר בכסות של לגיטימיות רק משום שעריכתו והחתימה עליו נעשו כשורה. הטכניקה ה'חוקית' נועדה בעיקר להכשיר את השרץ והיא אמנם מקלה על עיכולו.

מאבק רב שנים ניטש בין האוצר לבין גופים רבים הנסמכים על תקציב המדינה. הגופים הציבוריים כמו רשויות מקומיות, משרדי ממשלה, תאגידים סטטוטוריים כמו הביטוח הלאומי, ואפילו חברות ממשלתיות, דורשים חופש פעולה בנוגע לקביעת השכר של עובדיהם. רבים ממנהלי גופים אלו טוענים כי מגבלות הכללים והפיקוח הנוקשה של האוצר כובלים את ידיהם. הם מתקשים בשל כך למנות בעלי תפקיד ראויים ולתגמלם כנדרש.

האוצר מצדו טוען כי היה שש להאציל סמכויות רחבות בתחום אך מה לעשות וקשה לסמוך על גופים אלו כי ינהלו בתבונה את תקציב השכר שלהם. לא בגלל חוסר מיומנות ניהולית דווקא, אלא יותר בשל מערך הלחצים להעלאות שכר אשר בפניו לא יוכלו לעמוד. בין אם זה ראש עיר החפץ להיבחר שנית, או ראש תאגיד סטטוטורי שאינו חפץ בשביתה שתעיק על האזרחים או, בעיקר, תיפגע במוניטין של המוסד בראשו הוא עומד.

"יתירה מזאת", אומר האוצר, "המגבלות שאנו מטילים מקלות על ראש המערכת הציבורית המפוקחת להגיד 'לא' ללוחצים עליו. בבחינת, 'אני הייתי נותן אבל האוצר הוא זה שמתנגד'".

המקרה של בנק ישראל מסייע לאוצר להגיד קבל עם ועולם: "אמרנו לכם. הנה, נתנו חופש פעולה. אבל אפילו מוסד ציבורי מכובד וראוי, לא רשות מקומית זניחה וחסרת כושר ניהול, שקיבל עצמאות בקביעת השכר, לא עמד בפיתוי והתפרע כאחרון הקומבינטורים".

ומילה אחרונה לעניין מאבקם של עובדי הבנק. למרות שעניינית צודק האוצר בתביעותיו להורדה נוספת של השכר ולהשבת כספים שקיבלו שלא כדין, הוא אינו יכול להתעלם מכך שיש גבול לויתורים. מקבלי השכר בבנק צריכים להסתגל למצב החדש. הרי גם האוצר לדורותיו אשם בכך שהעלים עין מהנעשה בבנק ישראל בשנים עברו.

לו העובדים לא היו ניתלים בעיקר בטיעון הטכני כי ההסכמים חוקיים, אלא מודים בהגינות כי בבנק ישראל הייתה השתוללות וכעת הם מסכימים כי יש לתקן את המעוות, אבל יש לעשות זאת בהדרגה, כדי לא לפגוע יותר מדי באנשים שהתרגלו להכנסה מסוימת, דומה כי גישה כזו הייתה מתקבלת בהבנה ציבורית רבה יותר.

 

לקבלת מידע * *

 אני מאשר קבלת דיוור למייל

עבור לתוכן העמוד