ספרים
הרצאות
ייעוץ

ניהול: רכב צמוד או טלוויזיה פלזמה?

עבור רוב העובדים הרכב מהעבודה הוא מוצר צריכה מובהק, הטבה שלא ממש קשורות לעבודתו ולביצועיו. שני הצדדים נהנו מכך אך מתברר שלתופעה יש השלכות שליליות על העובד
[פורסם לראשונה ב - YNET]

שוב עולה לכותרות שאלת שווי השימוש של רכב צמוד שעובד מקבל ממעבידו. הדיונים בעניין בין האוצר לוועדת הכספים של הכנסת מתקדמים, אך הצדדים לדיון החשוב כנראה לא ידונו בשאלה האמיתית: בשביל מה צריך המעסיק להצמיד רכב לעובד?

אז זהו, שאין בכך כל צורך. למעט אותם מקרים בהם העובד עושה שימוש משמעותי ברכב לצורכי עבודה. במקרים רבים אלו כלי רכב מסחריים (מעל גודל מסוים), לגביהם לא צריכה להיות בעייה ואמנם שלטונות המס כבר שנים מתייחסים לרכישתם ואחזקתם בהתאם.

הדיון הער והמתוקשר, הכרוך בהרבה מאד כסף, נוגע בעיקר לרכב רגיל המשמש את העובד ומשפחתו. זהו מוצר צריכה מובהק, אשר בדרך כלל אין קשר בין רכישתו והשימוש בו לבין עבודתו של העובד.

בארצות מתוקנות רבות הבעלות על רכבו של העובד היא, מה מוזר, של העובד. עבור עבודתו הוא מקבל, למרבה ההפתעה, משכורת; על הישגיו - גם בונוסים. אז למה אצלנו זה שונה? יש לכך מספר סיבות, כשהעיקרית שבהן, כמקובל עדיין במחוזותינו, קומבינה כלכלית.

בשל האחת בעצם ניזומה הרפורמה. המעסיקים גילו כי זול יותר לשלם שכר באמצעות הצמדת רכב, מאשר דרך תלוש השכר. שווי הערך הנמוך יחסית איפשר לעובד לקבל כלי רכב במחיר זול משמעותית מזה שהיה משלם עבור רכישתו לו היה קונה אותו ישירות.

בעצם המעסיקים שימשו עבור העובדים כצינור הוזלה משמעותי בדיוק כמו שמערכות הרווחה שלהם משיגים כרטיסים מוזלים להצגות ולמופעים או תלושי שי לעובדיהם.

שני הצדדים נהנו – העובד קיבל מוצר זול יותר והמעסיק הקטין עלויות שכר. המדינה ואזרחיה נטולי הרכב הצמוד נהנו פחות ובזה מבקשת הרפורמה לטפל.

זה לא רק שווי השימוש

אך לתופעה השלכות שליליות נוספות. למשל, בדרך זו המעסיק מרוויח חיסכון כספי נוסף; אך הפעם לא על חשבון משלם המיסים, אלא על חשבונו של העובד.

בחלק ניכר מהמקרים הרכב אינו מוגדר כחלק מהשכר ועל כן אין צורך להפריש בגין ערך הצמדתו לעובד כספים לחיסכון פנסיוני ולפיצויי פיטורים. אלו סכומים לא מבוטלים שלא תמיד העובד מודע לכך שלא ישולמו לו ביום פקודה. כאשר הוא נכנס לרכב החדש והנוצץ שנמסר לו וליבו נמלא גאווה ונחת, הוא לא חושב על המחיר העתידי שישלם על כך שהמיר נתח משכרו ברכב צמוד.

המעסיק, ואלי גם העובד, עושים ברכב שימוש גם לצורכי מיתוג וסטאטוס. מדובר באותם מקרים רבים בהם על כלי הרכב מוטבע הלוגו של המעסיק. כך המעסיק זוכה לפרסומת ניידת חינם ואילו העובד מתגאה בכך שהוא בכיר, שהרי יש לו רכב צמוד, עדיין סמל סטאטוס. ואם מדובר בארגון רב מוניטין תחושה זו מתעצמת שבעתיים.

התופעה כה רווחת בישראל עד שחלק ניכר ביותר של כלי רכב הנוסעים בכבישיה הם כלי רכב 'צמודים'. זו היא בעצם הטבת רווחה נטו, בדיוק כמו קייטנות לילדי העובדים או הצגות מסובסדות. אבל משום שמדובר במוצר הצריכה היקר ביותר לרכישה ולאחזקה (פרט לדירת מגורים), רבים מהמעסיקים אינם רוצים לשאת בנטל ושוכרים את שירותיהן של חברות הליסינג התפעולי לצורך זה. חלק ניכר מפעילותן של חברות אלו מושתת על הצורך של שני צדדים במישהו שינהל להם את תפעול הקומבינה, קצת כמו חברות כוח אדם זמני מסוימות או קבלני שירות.

אין זה פלא שחברות הליסינג עומדות בחזית המאבק נגד הרפורמה. הלובי שלהן מנסה לשכנע את מקבלי ההחלטות כי הרכב הצמוד הוא בראש וראשונה כלי עבודה (ואז אין צורך להתייחס אליו כהטבה, על היבטיה המיסויים). זהו כמובן קשקוש גמור. במקרים רבים כוונתם לכך שהרכב הוא זה שמוביל את העובד מביתו למקום העבודה. גם לפי תחיקת העבודה, שבארץ היא מן המפותחות בעולם בראיית טובתו של העובד, זמן הנסיעה לעבודה וממנה אינו חלק מזמן העבודה.

אמנם, כחלק מזכויות העובד כאדם, קבע המחוקק כלל לפיו זכאי העובד לקבל החזר על נסיעה לעבודה בתחבורה ציבורית. אך כאן מתחילה ומסתיימת מחוייבותו החוקית של המעסיק לשינועו של העובד למקום עבודתו. יש מעסיקים שתחת זאת מסדירים הסעות. אך אין שום צורך ניהולי, ארגוני, חוקי או מוסרי לכך שעובד יגיע לעבודה ברכבו הפרטי, רק שיקולים של נוחות ורווחה אישית.

לעומת זאת, אם העובד אמנם עושה שימוש משמעותי ברכב לצורך עבודתו, הרי על כלי הרכב להיות חלק מהציוד שהמעביד אמור להעמיד לרשותו לשם ביצוע העבודה. מדוע במקרה כזה הרכב צריך להיות 'צמוד' לעובד, ומדוע ערך השימוש בו צריך להיות מנוכה משכרו?

לכן אין הבדל בין מצב בו מעסיק קונה לעובד טלוויזיית פלזמה לבין מצב בו הוא רוכש או מתחזק עבורו רכב. בשני המקרים אלו הטבות שלא ממש קשורות לעבודתו ולביצועיו.

לקבלת מידע * *

 אני מאשר קבלת דיוור למייל

עבור לתוכן העמוד