ספרים
הרצאות
ייעוץ

ניהול: אגרוף ברזל בכפפה של משי

10/03/2013

רוני (השם בדוי, המקרה אמיתי) תמיד אהב לקרוא וכבר מגיל צעיר ידע שירצה להיות בסביבה של כתיבה ויצירה. הוא למד תקשורת לתואר ראשון ומנהל עסקים לתואר שני וסמוך לסיום לימודיו החל לעסוק בהפקה של מגזינים וספרים. האיש ראה ברכה בעמלו. בשלב ראשון העסיק קבלני משנה לפי הצורך. כשהתרחבה פעילותו החליט להקים עסק של ממש. שכר משרד, גייס עובדת ועוד עובד, הפעיל איש יחסי ציבור, שדרג את האתר שכבר ניהל והיה לבעל עסק קטן בתחום המו"לות וההפקה, חברה שלימים העסיקה קרוב לעשרה עובדים ועוד כמה קבלני משנה.

רוני תמיד דיבר בנועם, רהוט, אינטליגנטי, מקצוען היודע מלאכתו. אבל עובדיו היו מבולבלים. הם לא ידעו איך בדיוק לאכול את הממתק הזה, הבוס שלהם. כי במשרדי החברה אמנם שררה אווירה של נועם, אבל היה גם מתח סמוי באוויר. לא היה להם ברור למה, הרי הכול שקט ונחמד ונעים.

עובדיו של רוני נחשפו לסגנון ניהולי חדש יחסית, סגנון ניהולי המשלב את אילוצי תחילתה של המאה ה-21 – תקופה בה התעצמו מאד הציפיות ממנהלים שינהגו בעובדיהם בהתחשבות ובאנושיות - יחד עם תכונות אופי המאפיינות את המין האנושי משחר התפתחותו, ובהן אגוצנטריות והרצון לשלוט באחרים. ההתנגשות בין התקינות הניהולית, שלא מקבלת עוד בהשלמה מנהל הרודה באנשיו, לבין תכונות בסיס של אדם ריכוזי, יצרו בן כלאיים ניהולי המניף אגרוף ברזל בכפפה של משי.

רוני, ומנהלים נוספים הדומים לו שפגשתי במהלך חיי המקצועיים, שונה מהבוס הכוחני הסטריאוטיפי בדבר מרכזי אחד - הוא מקרין נועם, חביבות ואכפתיות. רוני יחייך במאור פנים לעובד, יטפח בחיבה על כתפו ויבקש ממנו שישתדל מאד לסיים את המשימה שהוטלה עליו עוד היום; הוא יאמר לעובד שהעלה רעיון מקורי כי הרעיון שלו נפלא ובטח ייעשה בו שימוש בעתיד, אבל שעכשיו יעשה את מה שהוא ביקש, "כי אנחנו בלחץ של זמן".

והעובד, הוא מרגיש שמשהו לא בסדר אבל לא מבין מה בדיוק טורד את מנוחתו. הבוס אומר לו בחיוך לעשות את מה שהוא מבקש. גם אם טעה הוא ננזף בחיוך סלחני – אבל בכל זאת, יש חיוך ויש גם נזיפה. איך אוכלים את זה?
"נחמד לך בעבודה?", נשאל אותו עובד. "כן", הוא עונה... אבל בעצם "לא ממש". מה קורה פה?

זה המסר כפול, היוצר דיסוננס קוגניטיבי, עד כדי כך שיש עובדים שלא עומדים בכך ועוזבים.

מלכודת האשליה העצמית
רוני ומנהלים אחרים בני דמותו, אינו מבקש להרע לעובדיו. הוא באמת חושב שהוא מנהל נחמד, עדין ומתחשב, מנהל שאיכפת לו מעובדיו. שהרי הם "הנכס הכי יקר ובעצם היחיד שלי".
אבל גם ברור לו שהוא יודע הכי טוב מכולם, הוא המומחה, הוא הבקיא, הוא הטוב בתחום עיסוקו יותר מכל אחד מעובדיו. יש לו, לרוני, הערכה עצמית גבוהה, לא רק כמקצוען, גם כאדם - אם עובד יקלע לצרה, רוני יעמוד לצידו, ותחושתו שהוא אדם טוב ומיטיב תתעצם.

אבל רוני מזיק, גם לעובדיו וגם להתפתחות העסק שהקים. כי הוא גורם לעובדיו להקטין ראש. הוא יוצר אצלם מצב בו הם כל העת מנסים לכוון לראש שלו במקום לקרוא דרור ליצירתיות שלהם וליכולות האמיתיות שגלומות בהם.
ואם לא די בכך יש גם את אותו בלבול: מצד אחד העובדים מרגישים שמשהו לא בסדר, ומצד שני אין להם על מי לכעוס וכנגד מי להביע את תסכולם – הרי יש להם בוס נחמד ועדין ומתחשב. הוא רק רוצה שהם יעשו בדיוק מה שהוא אומר להם אחרת "ממש לא נעים לי, אבל אני חושש שככה יהיה קשה לנו להמשיך ביחד וזה יגרום לי צער רב מאד..."

[פורסם גם בדה מרקר]

לקבלת מידע * *

 אני מאשר קבלת דיוור למייל

עבור לתוכן העמוד