ספרים
הרצאות
ייעוץ

ניהול: 'אנחנו' ו'הם' בתוך צבא אחד

בעבר היה צה"ל 'צבא העם', אך כיום המשרתים בצבא הם כבר לא מקשה אחת אלא נחלקים לשלוש קבוצות שהדבק העז שחיבר ביניהן התמוסס בהדרגה. כנראה שזו אחת הסיבות לתחושת השבר שלנו - כתבה שלישית בסידרה

[פורסם לראשונה ב - YNET]

בשתי הכתבות שפרסמנו בשבועיים האחרונים על התנהלותו של צה"ל עלו שאלות שנגעו לדפוסי ניהול-פיקוד אשר באו לידי ביטוי בתאונות שגבו חיי אדם.

[לכתבה הראשונה, לחצו כאן]

[לכתבה השנייה, לחצו כאן]

מדוע אלו הם פני הדברים? מדוע התגלו בצה"ל תופעות של אי לקיחת אחריות, של הטלת אשמה על דרגים זוטרים, העמדת שיקולי יוקרה ורמבואיזם גברי ברמת חשיבות זהה לשיקולים מערכתיים, החשובים לאין שיעור?

תופעות אלו ואחרות מתרחשות, בין השאר, משום שצה"ל הוא כבר לא באמת צבא העם. הזמנים בהם כל העם היה צבא וצה"ל נחשב לחלק מאיתנו חלפו ועברו מהעולם. היום צה"ל הוא עוד מערכת ציבורית. מערכת גדולה, חשובה, ועדיין בעלת משקל מרכזי מבחינות רבות; אבל כיום היא רק עוד זרוע ביצועית של השלטון. במידה מסוימת, ייחודה אבד.

מאחד יוצא שלוש

המשרתים בצה"ל נחלקים כיום לשלוש קבוצות אוכלוסיה שונות שהדבק העז שחיבר ביניהן הלך והתמוסס בהדרגה. אלו הן קבוצת הקצינים משרתי הקבע, קבוצת חיילי הסדיר וקבוצת אנשי המילואים. כיום שלוש קבוצות אוכלוסיה אלו המרכיבות את צה"ל הן כבר לא מיקשה אחת, לא עוד 'אנחנו', אלא 'אנחנו והם'.

 

כנראה שזו אחת הסיבות לתחושת השבר. המערכת הצבאית הפכה, במקרים רבים, להיות מקום עבודתם של משרתי הקבע. במערכת זו מתפתחת הקריירה שלהם, הן הצבאית וגם האזרחית - אליה הם מצטרפים לאחר פרישתם, בדרך כלל בשנות הארבעים לחייהם. במקרים רבים, מבחינתו של החייל הסדיר, הצבא הוא של המפקד איש צבא הקבע יותר מאשר שלו.

 

כיום גם קל יותר לגלגל אחריות על שתי הקבוצות האחרות, שלא ממש שייכות לצבא, אלא מגיעות אליו רק לתקופת זמן מוגבלת, ועבורן השירות בו הוא לא חלק מהותי מחייהם השוטפים – משרתי הסדיר ואנשי המילואים.

 

לכן בסידרת הטלוויזיה 'אשם במותו' מעיז מ"פ שבגזרתו נפגעו שני חיילים להאשים אותם בכך שעקב אי חוכמתם 'קלקלו לו'. הוא הרי התארגן באופן מושלם למניעת כל תקלה ואילו הם צצו לו משום מקום ונפגעו. הוא מאד כעס על כך, המ"פ.

 

על כן אין זה מפתיע כי בסידרה הוצגו מספר מקרים בהם נהגו בסלחנות עם מפקדים בכירים שבגזרתם אירעו תאונות שלומיאליות. חלקם דווקא קודמו בתפקידיהם; כולל תפקידים שניחוח של נהנתנות עולה מהם, כמו נספח צה"ל בוושינגטון.

 

לעיתים, כאשר שומעים את תגובתם של דוברי הצבא לכשלים שהתרחשו במערכותיו עולה תחושה כי מעבר למילים הנשמעות נאמר גם שלא לציטוט, כי 'מי שקשר את גורלו עם הצבא והצטרף אלינו - נשמור עליו ככל שניתן. הוא אחד משלנו.'

 

מצד שני, אולי אי אפשר אחרת. משום שאפשר כי עשיית שפטים ללא פשרות בכל מי שכשל בעניינים שמחירם חיי אדם תצמצם עוד יותר את היצע המפקדים העומדים לרשותו של צה"ל. אולי גישה כזו נועדה גם לשמור על האטרקטיביות היורדת של השירות בצבא הקבע. כנראה שאין די בשאיפה לצדק ולרמות אתיקה גבוהות, צריך גם להיות פרגמטי.

 


 


 

לקבלת מידע * *

 אני מאשר קבלת דיוור למייל

עבור לתוכן העמוד