ספרים
הרצאות
ייעוץ

קריירה: "הילדים של": בשביל מה הם צריכים את זה?

הבנים והבנות של בעלי ההון, שרוצים להשתלב בעולם הניהול והעסקים, טוב יעשו אם יציעו את מועמדותם לארגונים, שבהם אין לאביהם שליטה או השפעה. גם אם יצטרכו לעבוד מעבר לים.
[ת.ע. 25/8/2009]
[פורסם לראשונה ב - YNET]

כמעט תמיד תושמע ביקורת על בעלי שליטה, בעיקר של חברות ציבוריות, הדואגים לשלב את ילדיהם הצעירים וחסרי הניסיון בתפקידים בכירים, יחסית לפרופיל התעסוקתי שלהם. בדרך כלל, המינוי נעשה תוך מתן תגמול, שהוא גבוה יותר ממה שהיו זוכים לו, לולא הזיקה המשפחתית.
 
כך נכנסה לאחרונה בתו של מוטי זיסר לתפקיד מנהלת מותג בחטיבת הקמעונאות של אלביט הדמיה, וכך נאלצה בתו של נוחי דנקנר לחזות בפארסה, שבסופה, בלחץ המוסדיים, קוצץ השכר שאושר לה על ידי הדירקטוריון של דיסקונט השקעות. גם לב לבייב, כמו עמיתיו, הפך את בתו למנהלת בקבוצה עוד בשנות העשרים לחייה.
 
מינוי צאצא של בעל שליטה לתפקיד ניהולי הוא תמיד בעייתי, גם אם מדובר בצעירה או בצעיר מוכשרים במיוחד. הבעייתיות נובעת, כמובן, מהנראות כלפי חוץ - ולא מגודל הכישרון. אמנם, הביקורת על מינוי כזה מגיעה בדרך כלל מהצד של טובת הציבור ושל טובת החברה (שלציבור נתח בבעלות עליה), אך במקרה זה, היא פחות מטרידה. לחברה גדולה לא ייגרם נזק משמעותי, גם אם רמת הביצועים של רונה דנקנר, הילה זיסר או צביה לבייב-אליזרוב בתחילת דרכה, תהיה בינונית או אף פחות מכך.
 
יצחק תשובה ואליעזר פישמן אימצו מודל שונה. אמנם גם ילדיהם מעורבים בעסקים מגיל צעיר, אך לא כמנהלים אלא כנציגי בעלים וכחברי דירקטוריונים. זה, לטעמי, המודל הנכון לשילוב בני משפחה בעסקים. אם יצחק תשובה סבור, שהכי מתאים מבחינתו, שגם בנו ייצג אותו בדירקטוריון חברת דלק, זו בעיני החלטה סבירה שיהיה קשה לבקר אותה.
 
הצל של אבא. ומי אני?
אפשר לתהות על מעשיהם של הצעירים עצמם. בשביל מה הם צריכים את זה? סביר להניח, שמדובר בצעירים מוכשרים. אפשר לפרגן לדנקנר או לזיסר, שלא היו משלבים בחברה צאצא שהיה "עושה להם בושות".
 
אם אמנם כך, מדוע עליהם להשתלב כמנהלים בדיוק במקום, שבו יקשה עליהם במיוחד להוכיח את עצמם? הנזק העיקרי שעשוי להיגרם ממינוי כזה הוא דווקא לרונה ולהילה. הן לא יידעו אם מילות ההערכה שיקבלו מהממונים עליהן מיועדות להן או לאוזנו של האב. הן לא באמת יודעות אם מונו לתפקיד בזכות כישוריהן, או בזכות הייחוס. היחס אליהן ייגזר לא רק ממי שהן, אלא מזהותו של אביהן.
 
זה מתסכל מאוד, כי אתה לא באמת יודע מי אתה ומה אתה שווה. זה עשוי לתסכל במיוחד את מי שבאמת ראוי למלוא ההערכה על עשייתו, אך זו מעומעמת-משהו, בגלל צילו הגדול של האב.

צעירים מוכשרים כאלו, הרוצים להשתלב בעולם הניהול והעסקים, טוב יעשו אם יציעו את מועמדותם לארגונים, שבהם אין לאביהם שליטה או השפעה. מקור ההשפעה עשוי להיות לא רק בזיקה של בעלות, אלא גם מתוקפם של יחסי ספק-לקוח (אורן פרנק ושירה מרגלית, שעבדו במשרד הפרסום מק'אן אריקסון, יודעים על כך דבר או שניים).
 
אמנם, כשמדובר באי.די.בי, קשה למצוא מקום נייטרלי שכזה בישראל, אבל בפני צעירים אלו פתוח גם כל העולם. הם עשירים, הם מקושרים והם לא חייבים לעבוד אצל אבא בתחילת דרכם. זה לא כדאי להם. שיתפתחו ויתקדמו במקומות אחרים, יוכיחו את יכולתם, ואז יחזרו לעסקי האב, הפעם בזכות עצמם. איש לא יפצח בדברי ביקורת על כך, וגם הביטחון העצמי שלהם יהיה בהתאם. גם החברה תיהנה מכך.

לקבלת מידע * *

 אני מאשר קבלת דיוור למייל

עבור לתוכן העמוד