ספרים
הרצאות
ייעוץ

אלמנארה – יזמות חברתית בחברה הערבית בישראל


[ת.ע. 15/5/2011]

עו"ד עבאס עבאס, 35, נולד בנצרת עם לקות ראייה שהלכה והחמירה עם השנים. הוא לא נכנע למוגבלות, סיים בהצטיינות את לימודיו בתיכון וגמר בהצלחה תואר ראשון ותואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית.
עם תום לימודיו הקים את עמותת אלמנארה הפועלת לקידום העיוורים בחברה הערבית בישראל.
תוך שנים ספורות הפכה אלמנארה לגורם בעל משמעות היכול להצביע על ניצנים של שינוי תפיסת מעמדם של אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית בישראל, וכן על שינוי בתפיסת ההערכה העצמית של האנשים עם מוגבלות עצמם. אלמנארה גם מעניקה להם שירותים כמו קו ייעוץ טלפוני, סדנאות העצמה, מרכז מחשבים, ואולפן הקלטות
.

שוחחתי אתו על הדרך שעשה, על הקמת העמותה, החזון שלה ודרך ניהולה.

עבאס: אני הצעיר מששת הילדים של הוריי, אבי עורך דין ואמי עקרת בית. נולדתי עם לקות ראייה. מוגבלות בחברה ערבית היא לא חריגה, בגלל נישואי קרובים. הוריי בני דודים ויש לי עוד אחות עם לקות ראייה. הוריי לא התייחסו אלי כאל בעל מוגבלות ורשמו אותי כתלמיד מן המניין לבית ספר פרטי בעל מוניטין בנצרת, סנט ג'וזף. זה לא היה מובן מאליו, בחברה הערבית אין הרבה ציפיות מאנשים עם מוגבלויות.

איפה לומדים בדרך כלל ילדים עם מוגבלות?
בדרך כלל שולחים אותם לבתי ספר של חינוך מיוחד, או מושיבים אותם בכיתות מיוחדות. יש גם הורים שבכלל לא שולחים את הילדים לבית הספר. הם פשוט עוברים על החוק.

זאת אומרת שאם לא היית בא ממשפחה משכילה ומבוססת היית הולך לחינוך מיוחד.
נכון. אבל הוריי הבחינו ביכולות שלי. אבא שלי אמר שלמרות המוגבלות הוא צופה לי עתיד.
בחברה הערבית יש בושה כשבא לעולם בן עם מוגבלות. זו בעיקר התחושה של האמהות, יש להן רגשי אשמה: "מה עשיתי שיש לי בן כזה?". בשלב הבא נוצרת תחושה של צורך להגן, ולא סתם להגן אלא לחבק חיבוק דוב, הגנת יתר. אני זוכר שכילד קטן אמא שלי לא רצתה שאצא מהבית. שאשאר קרוב אליה. לעומתה, אבא רצה שאצא יותר. גם כדי להקהות או להסתיר את המוגבלות.

המוגבלות שלך הפריעה לך בלימודים?
לא ממש הייתי מודע לה, ההורים שלי לא גילו לי שיש לי בעיה, אבל הרגשתי שמשהו לא לגמרי ברור לי.  למשל, זה שבכיתה נתנו לי קצת זכויות יתר, כמו לשבת קרוב ללוח.
ההורים שלי התמקדו יותר באינטליגנציה שלי ולא במוגבלות. ומאד עזר להם שהייתי התלמיד הכי טוב בכיתה. זה הקל עליהם את המלאכה "לשווק" אותי כגאון ומחונן. הם לא הזכירו את לקות הראייה.

הרגשת שאתה משתדל יותר כדי להצליח בלימודים?
הרגשתי שאני צריך לעשות הכי טוב כדי לעמוד בציפיות ממני, מההורים מבית הספר ואפילו מהחברה. מיתגו אותי כמצטיין. זה ניפח לי את האגו, אבל מבפנים חשתי שמשהו לא בסדר. לא היה לי האומץ להודות במוגבלות שלי, וגם החברים שלי היו רגישים ולא הזכירו את זה. חייתי בחברה מגוננת.
החומה האמיתית הראשונה שעמדה בדרך להגשמת החזון שלי הייתה הבחינה הפסיכומטרית.

איזה חזון?
אבא שלי תמיד חלם שיהיה לו בן שימשיך את המשרד. אחיי ואחיותיי למדו מקצועות אחרים ולכן הייתי אמור ללמוד משפטים. באותה תקופה, אמצע שנות התשעים, זה היה המקצוע הכי מבוקש והיה הכי קשה להתקבל אליו. המכללות היו רק בחיתוליהן, אבל בבית שלי ממילא לא הכירו במכללות, רק אוניברסיטה. ניגשתי לבחינות רק בפקולטה למשפטים בירושלים, כי היא נחשבה ליוקרתית ביותר. האגו שיחק תפקיד חשוב במשפחה וזה הושתל גם אצלי.


מה הייתה הבעיה בבחינה הפסיכומטרית?
הייתי רגיל ללמוד ויזואלית, אבל בגלל שאמרתי לבוחנים שהראייה שלי התדרדרה נתנו לי להיבחן בבחינה מוקלטת, זכות המוקנית לעיוור. זו הייתה אמורה להיות הקלה, אבל זה היה גם שוני מהותי בדפוס העבודה שלי. אי אפשר לעשות תוך יום מעבר מתפיסה ויזואלית לתפיסה שמיעתית. קיבלתי ציון נמוך.
הייתי בטראומה. אמרתי לעצמי, אני נמצא בפרשת דרכים. או שאעשה את ההתאמות המתבקשות, או שאלך ללמוד משהו "פשוט" יותר, שלא תואם את השאיפות והחזון שלי.
ביקשתי מאבא שלי שיעשה לי מנוי בטיים מגזין ומנוי על עיתון הארץ. רכשנו ספרים עם עברית ברמה גבוהה ואת כל ספרי ההכנה לפסיכומטרי שהיו בשוק. למדתי יום ולילה.
אחרי ששה חודשים של לימודים אינטנסיביים הלכתי לבחינה חוזרת והציון שהתקבל היה גבוה משמעותית מהקודם, עברתי.

באותו זמן קרה לי אירוע מכונן. הסתבר שאני זכאי לתעודת עיוור. תעודה כזו מקנה הקלות כמו לימודים בחינם ושירותי הקראה. הלכתי עם אמא שלי לרופא עיניים ידוע בנצרת כדי לקבל אישור לתעודה. בסוף הבדיקה הוא שאל אותי: "מה התוכניות שלך?". אמרתי לו: "בעוד חודשיים אלמד משפטים בירושלים". אז הוא אומר לי: "מה?! אתה תלמד משפטים באוניברסיטה העברית? אתה בקושי רואה מחצי מטר. לך תשב בבית, תשמע רדיו." עד היום זה אצלי בראש. אמא שלי בכתה. זה מאד כאב לי ואמרתי לה שזה לא ישבור אותי.

איך באמת הסתדרת בלימודים?
זה היה קשה. למדתי מבוקר עד ערב. הייתי מקליט כל הרצאה. אחרי השעה שמונה בערב הייתי פוגש מקריאים שאותם העניק לי מרכז הלמידה לעיוור. בחרתי דווקא מקריאים יהודים, כי רציתי לחזק את העברית שלי.
גם עזר לי מאד שיחד אתי למד אתי חבר טוב שלי מנצרת, שאדי, הוא היה לצידי באותן שנים.

סיפרת שבתיכון גם אתה וגם המשפחה שלך הדחקתם את לקות הראייה. איך השתחררת מזה באוניברסיטה?
לא השתחררתי, המשכתי לנסות ולהסתיר את זה. למשל, במעונות הייתי מספר שהמקריאים הם חברים שלי, או בערב כשהייתי חוזר מהכיתה לחדר המגורים הייתי מבקש משאדי, שליווה אותי בחושך, שנחכה עד שכולם יעזבו את הכיתה כדי שהבנות לא יראו שאני צריך מלווה בהליכה אל החדר.

בשנה השלישית ללימודים לקחה אותי העובדת הסוציאלית של המרכז לעיוור לשיחה רצינית. היא אמרה לי שאני צריך להחליט: או שאני חי בהכחשה ובסבל, או שאני יוצא לעולם ומכיר במגבלה שלי שהיא חלק אינטגראלי מהזהות שלי. גם ידעתי שלקראת סיום לימודי התואר הראשון שאדי יעזוב כדי להתחיל סטאז', ואילו אני רוצה להמשיך ללמודי תואר שני, ואצטרך להסתדר בלעדיו. אולי אפילו אצטרך להשתמש במקל הנחייה. אי אפשר יהיה עוד להסתיר. בשנת 2000 החלטתי לצאת מהארון ואז גם נרשמתי ללימודי תואר שני במשפטים.

למה?
אמנם בתחילת הדרך רציתי להיות עורך דין אבל עם הזמן גיליתי שהחלומות שלי הם מעבר למשרד של אבא שלי. החלטתי לבנות את העתיד שלי בעצמי. רציתי להתמחות בתחום של זכויות אדם ולהיות פרופסור למשפטים.
במסגרת ההתמודדות עם המגבלה שלי ראיתי עד כמה משמעותי הוא היחס של החברה לאדם, לכן מושגים כמו כבוד ושוויון כל הזמן הסתובבו לי בראש. עבודת הגמר שלי, בהנחיית פרופסור מרדכי קרמניצר, עסקה בזכויות המיעוט הפלשתיני בתחום החינוך. על איך מעניקים יותר תשומת לב בחינוך על הנרטיב הפלשתיני.

אבל לא המשכת ללמוד, כפי שתכננת. למה?
בשנת 2004 כבר הייתי לקראת סיום התואר השני בהצטיינות במשפטים באוניברסיטה העברית עם התמחות בזכויות אדם. רציתי לעבוד בתחום ושלחתי קורות חיים לאגודה לזכויות האזרח. לא ציינתי את הלקות שלי. זימנו אותי לראיון. כשהגעתי לשיחה חשתי ששפת הגוף וטון הדיבור של המראיין משדרים מבוכה. הוא שאל אותי: "איך העברית שלך?". כבר מהשאלה הבנתי שיש בעיה, הרי סיימתי תואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית. "לא", הוא אמר, "התבלבלתי, איך האנגלית שלך?". עניתי שהאנגלית שלי היא כמעט כמו שפת אם. הוא נראה אובד עצות והתחיל להגיד לי: "יש לנו לו"ז מטורף...". בקיצור, הוא רצה לנפנף אותי. אז הבנתי שהחברה, לרבות הציבור הנאור, שמה טלסקופ על המגבלה שלי ופשוט מתעלמת מכל הכישורים שלי.
חזרתי למעונות ולא אשכח את הלילה הזה. מה אעשה? אריב אתם? חבל על האנרגיות. אם אין אני לי מי לי?, אני אהיה אחראי על הגורל והעתיד שלי. ואז התקבלה אצלי ההחלטה, הלא קלה, שאני יורד ממגדל השן, מוותר אל החלום שלי להיות פרופסור למשפטים ומתחיל את המסע החברתי שלי.

דווקא באקדמיה המגוננת כן יכולת להיות לפרופסור.
ומה אחר כך? הבנתי שכאדם עם מוגבלות לא משנה כמה משכיל תהיה, עדיין תופסים אותך כאדם עם מוגבלות. הרי גם אם הייתי פרופסור אותו מראיין קודם כל היה מסתכל על המגבלה שלי. אם עם כל הכישורים שלי מסתכלים עלי ככה אפילו ארגוני זכויות אדם, אז מה עם אנשים עם מוגבלות שלא שפר מזלם לקבל חינוך והכשרה כמו שלי?

אתה מסוגל להבין את נקודת המבט של מראיינים כאלו?
מצד אחד אני מבין אותם, אבל שיבינו גם הם אותי, שיתנו לי הזדמנות להציג את עצמי. אני מבין את ההלם שלו. הוא חושב שאדם עם מוגבלות זקוק לשירותים בעצמו, "... אז איך הוא ינהל לי קליניקה שנותנת שירותים".
שללו ממני את ההזדמנות להגיד את דברי. יכול להיות שאני לא מתאים, אבל תנו לי לפחות צ'אנס להראות לכם מה אני. בדיעבד אני מודה להם, כי בזכותם עשיתי את המסע החברתי שלי.

איך התחיל המסע?
חזרתי לנצרת ונערכתי כדי להשלים את התיזה. בכל זאת רציתי שתהיה לי האופציה ללכת לדוקטורט.
ואז קיבלתי טלפון מעיתונאית שרצתה לעשות תוכנית ברדיו בקול ישראל בערבית על מעמדם של לקויי ראיה בחברה הערבית.
בראיון אמרתי לה שאם אנשים עם מוגבלות לא ייקחו את הגורל שלהם לידיהם אנחנו פשוט נישאר לעד בשולי השוליים של החברה. היא שאלה אותי איך נעשה את זה. אמרתי לה: "קודם כל יש צורך שהחברה תקבל אותנו, אבל לא די בזה, כי גם אנחנו צריכים לדעת לשווק את עצמנו לחברה. גם אנחנו צריכים לשנות את העמדות שלנו ואיך שאנחנו תופסים את עצמנו. אם אחשוב שאני חלש גם החברה תפנים שאני חלש." בשידור גם נתתי את מספר הטלפון שלי.
בעקבות השידור קיבלתי מאות טלפונים. התוכנית הסתיימה בשעה חמש ועד אחד עשרה בלילה הטלפון לא הפסיק לצלצל. רוב המטלפנים היו לקויי ראייה. הם אמרו לי שאני צודק במאה אחוז ושאני המנהיג שלהם. אותו רופא שבזמנו אמר לי להישאר בבית ולהאזין לרדיו כנראה צדק, רוב לקויי הראייה בחברה הערבית אמנם יושבים בבית ומאזינים לרדיו.

התייעצתי עם שאדי שכבר היה לו משרד עו"ד בנצרת. אמרתי לו שהתחיל פה מהלך. הוא אמר לי: "אני כבר רואה אותך כראש ארגון גדול ומוכר, אתה צריך לייסד ארגון." כך צמח הרעיון אלמנארה. פירוש השם הוא מגדלור - גם סמל שמוביל את האנשים עם מוגבלות לחוף מבטחים וגם מוביל את החברה לראות את הקהילה הזו. השם משקף את החזון של הארגון.

איך התחלת?
רציתי להכריז על הקמת אלמנארה באירוע גדול. לגייס אנשי ציבור: אנשי חינוך ותרבות, פוליטיקאים. חשבתי על הזמרת הידועה אמאל מורקוס כמי שיכולה לעזור לנו להביא אנשים.
טילפנתי אליה ואחרי שני משפטים היא אמרה לי: "עבאס, אני אתך." נפגשנו והיא התגייסה לא רק לאירוע אלא גם כעוד ראש חושב. התחלתי להיפגש עם אנשים לקויי ראייה כדי לגייס אותם לאלמנארה ולאירוע.

איך ראית את אלמנארה. מה היה לך בראש?
ארגון גדול שישמש כתובת והכוון בחיים לאנשים עם מוגבלות בכלל ומוגבלות בראייה בפרט.

אבל יש ארגונים כאלו, בשביל מה צריך עוד אחד?
אלמנארה הוא לא כמו כל ארגון. ראשית, הוא לא הוקם על ידי אנשים שרוצים לעשות חסד, אלא הוא קם על בסיס ניסיון אישי של המייסד שלו שהוא יזם חברתי. אלמנארה בא ממקום של כוח. רוב ארגוני הסיוע באים מתוך רצון לסייע לאוכלוסיה חלשה. התפיסה שלנו היא: יש לנו כוח. בואו נאתר את הכוחות של אנשים עם מוגבלות וניתן להם הזדמנות להוכיח את היכולות שלהם, ואפילו נלמד מהם.

זו תפיסה יפה. אז למה להגביל את הפעילות רק לחברה ערבית?
זה השלב הראשון שלי בחיים. זו רק התחלה, הארגון פועל רק חמש שנים, אנחנו רק קצת אחרי תחילת הדרך. אם רוצים לבנות משהו גדול צריך להתחיל בקצב מתון ומחושב. לכן התחלתי מהבסיס. קודם בנצרת, שהיא המגרש הביתי שלי. בנצרת גם התחלנו לתת מענה על צורך אקוטי של התמודדות עם דעות מושרשות בחברה הערבית.

איך היה הכנס?
מוצלח. באו הרבה אנשים לקויי ראייה. הגיעו חברי כנסת ואנשי ציבור. גם פיזרו הרבה הבטחות.

מי מימן את הכנס?
אני מימנתי ואחותי גם סייעה. זה לא היה בשמיים, כל מי שהופיע בא בהתנדבות.

למה לא ניסית לגייס כסף?
מה הבנתי בזה? כלום. לא היה לי ראש כלכלי. לאחר הכנס, כשכבר רציתי לגייס כסף, כל מי שפניתי אליו הפנה לי עורף. גם חברי לקויי הראייה. הם חשבו שלמחרת כנס כזה לאלמנארה יהיה מיליון דולר ואז הבעיות שלהם יפתרו. כנראה שהאירוע יצר ציפיות מוגזמות.
בשלב מסוים מישהו הפנה אותנו לשתיל [1 – ראו הערות שוליים בסוף הראיון] והם העמידו לרשותנו יועצים. יחד אתם קבענו את ארבעת היעדים של אלמנארה: הגברת המודעות לצורכיהם של אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית, העצמה ופיתוח יכולות של לקויי ראייה, סנגור ברמה מקומית ומדינית ופיתוח שירותים - בעיקר בתחום הנגשת הידע - ידעתי כי אחד המחסומים הוא שאין לאנשים חומר נגיש בשפה הערבית.

איך עברה השנה הראשונה?
זה היה קשה מאד, התדפקנו על הדלתות של מתדפקים על דלתות ארגונים כמו מוסאוא [2]. אם, למשל, הם עשו כנס על זכויות אנשים בחברה הערבית, אז ביקשנו שיקצו פינה לעניין שלנו.

אתה חייב מימון.
ואני לא יודע איך להשיג אותו. שתיל יכולים להעניק ייעוץ, לא לממן. ניסיתי לדבר עם מגייסת משאבים שרצתה 300 ₪ לשעה בלי להבטיח הצלחה. מאיפה יכולתי לשלם לה? עבדתי מחדר במרתף של הבית של הוריי.

איך הם ראו את כל העניין?
הם עשו לי את המוות. הם לא הבינו איך עזבתי את האוניברסיטה, חשבו שהשתגעתי. זה נמשך כך שנה וחצי.

ואז?
יום אחד מתקשרים אלי משתיל ואומרים לי שג'וינט ישראל קיבלו מימון מקרן אנונימית (לימים הסתבר שהייתה זו "יד הנדיב") שרוצה לעשות למען קידום אנשים עם מוגבלות בחברה הערבית. נפגשתי אתם. הם נתנו לנו מימון שנתי ראשוני שאיפשר לנו לשכור משרד קטן ולממן מזכירה בחצי מישרה.
התחלנו לפתח סדנאות לתלמידי בתי ספר העוסקות בקבלת האחר השונה. הסדנאות הועברו על ידי מתנדבים עיוורים שחשפו את התלמידים לנושא. ערכנו ימי עיון להורים של ילדים עם מוגבלויות.

מאוחר יותר התחלתי ללמוד בתוכנית חדשה לתואר שני בניהול ארגונים ללא מטרות רווח, באוניברסיטת חיפה. הלימודים סייעו מאד להתפתחות שלי.

איך המשכת לממן את פעילות העמותה?
בשנת 2007 קיבלנו תקציב נוסף מהג'וינט ומיד הנדיב וזה אפשר לנו לעבור למשרד מרווח יותר וגם כדי לרכוש ציוד. בשנה זו המחזור שלנו עמד על כמאה אלף ₪.
בשנת 2008 הסכום כבר התקרב לחמש מאות אלף ₪. גופים נוספים תרמו לנו, כמו שגרירות ארה"ב וקרן מוריה, השייכת למשפחה יהודית מוושינגטון.

איך הגעת לקרן מוריה?
פגשתי את נציג הקרן בקורס שעשיתי בשתיל והתלבשתי עליו. הוא אמר לי שהם עוסקים בזכויות אדם אבל לא בנושא המוגבלויות, אז שיווקתי לו את זכויות האדם של אנשים עם מוגבלות. לא תמיד מחברים בין שני תחומים אלו. קיבלנו מהם עשרים וחמישה אלף דולר. בסוף אותה שנה הצטרף עוד גוף, גם דרך היכרות אקראית, קרן של משפחת סבא מאנגליה. עד היום הם תומכים בנו בסכום של כשלושים אלף דולר לשנה.

משהו לא מסתדר לי. קרנות יהודיות, שגרירות ארה"ב - איפה התורמים הערביים?
יפה מאד, עלית על נושא חשוב ביותר. גם את זה אנחנו רוצים לקדם. זה חלק מהאסטרטגיה שלנו.

זה שאתה רוצה לשנות את זה, זה הגיוני, אבל קודם בוא תסביר למה זה כך? למה כל התורמים למיזם המסייע לחברה הערבית נמצאים מחוץ לחברה הזו?
כל העניין של הפילנתרופיה הערבית נמצא עדיין בחיתולי חיתוליו. אם נותנים אז זה ברמה של צדקה, או בתחומי דת. פחות נותנים לחברה האזרחית.

למה? זה קשור למקורות? בתנ"ך, למשל, מודגש שצריך לתת, המעשר טבוע במקורות. מה אומרת על כך הדת המוסלמית?
הדת המוסלמית דווקא מעודדת נתינה. ממשלים מוסלמיים לאורך ההיסטוריה עזרו לחלשים. כיום החברה הערבית הופכת ליותר מערבית וחומרית ומאבדים את הערכים הטובים, ולכן גם אם נותנים זה מינורי. לדוגמה, ניסיתי לגייס אצלנו כספים. דיברתי עם פסיכולוג קליני מוכר אצלנו ואמרתי לו שאני מאד מאוכזב מאי קיומה של פילנתרופיה ערבית. הוא אמר לי: "בוא ננסה ביחד", התחלנו לפנות למכרים. אז נתנו לנו נקודתית, לקניית מזגן או לרכישת שטיחים, אבל לא לתקורות ולתרומה קבועה. שמחנו על מקרה אחד של בחור, אדם פרטי, שהגיע ונתן לנו 2000 שקל לחודש במשך שנה. זה היה מאד חריג.

הטיעון שלך לגבי הפיכתה של החברה הערבית למערבית יותר דווקא היה צריך לחזק את הנתינה, כי היא טבועה בתרבות המערבית. אלמנארה עצמה נהנית ממנה. יש כיום באוכלוסיה הערבית הרבה יותר אנשים משכילים ומערביים. מה איתם? את ערכי הנתינה לא הפנימו?
כנראה שלקחו מהמערב יותר את המטריאליזם, האגואיזם והקפיטליזם ושכחו לקבל את הערכים הטובים של נתינה ומעורבות חברתית.

למה זה ככה?
לא יודע, צריך לבדוק את זה. כשאני יושב מול איש עסקים ערבי אמיד ומספר לו על אחריות חברתית ואחריות תאגידית, אני מרגיש שלא מתחבר לו הנושא הזה. הוא נותן כי בא לו וזהו.
אני מוביל קו לפיו אנשים לא צריכים צדקה אלא אמונה והזדמנות. אפילו אבא שלי תופס את החברה האזרחית כאילו שאני רודף אחרי אנשים כדי שיעשו לנו טובה, או שיתנו לנו צדקה.

ומה עם אנשים צעירים יותר? כאלו שלמדו באוניברסיטאות ונחשפו לעולם הזה בצורה מובהקת יותר.
בחברה הערבית עדיין מועט יחסית מספר הצעירים שיש להם יכולת כלכלית המאפשרת לתרום באופן שוטף.

אתה נותן שירותים בחינם, למה בעצם שלא ישלמו עבורם? אפילו מחיר מסובסד.
זו סוגיה אקוטית. בארגונים יהודים אני רואה שאנשים משלמים על שירותים שהם מקבלים. אצלנו אין מודעות לכך. אנשים עם מוגבלות התרגלו שמגיע להם. לנו אין עדיין את האומץ להגיד שאנו נותנים שירות בתשלום.
אנו מתחבטים לגבי אינטנסיביות הקשר אתם. ככל שאתה מעמיק את הקשר כך אתה מעלה את רף הציפיות. אנשים עם מוגבלויות בחברה הערבית איבדו תקווה מלשכות הרווחה ומהביטוח הלאומי. הם מתחילים לראות בנו ממסד וזה קצת מלחיץ אותנו. כי אנחנו לא יכולים לענות על כל הציפיות שלהם. לצורך זה צריך ים של משאבים.

התחלנו את השיחה על לקויי ראייה וכעת אתה יותר ויותר מדבר על אנשים עם מוגבלות. אתה מתכוון להרחיב את היריעה?
כן, אנחנו בהחלט שוקלים את זה, התחבטנו בזה הרבה.

בחברה הערבית יש כ-6000 בעלי תעודת עיוור. מה גודל אוכלוסיית היעד הרחבה יותר, של כלל בעלי המוגבלויות?
מאתיים אלף.

מאתיים אלף?!
לפי מחקר של מכון ברוקדייל, לכ-26% מהאוכלוסייה הערבית יש מוגבלות מסוימת. ל-95 אלף מוגבלות קשה, אני מוגדר ככזה. קו הסיוע שלנו כבר משרת לא רק עיוורים, אלא את כל בעלי המוגבלויות. כך גם הייעוץ המשפטי, וגם הסדנאות מבקשות לקרב את החברה הערבית לכלל בעלי המוגבלויות.

בתום שש שנים, האם חשבת שזה יתפתח כך?
האמת שלא. ציפיתי לקצת פחות, למרות שהיה לי חזון רחב. משהו קרה. אני מתחיל להיות דמות מוכרת בחברה הערבית. לא תופסים אותי כעבאס האדם עם המוגבלות, אלא כעבאס המנהיג החברתי. קיבלתי חשיפה טובה. הצלחתנו לחנך את מקבלי ההחלטות בחברה הערבית עד כדי כך שחברי כנסת ערביים באים ומציעים סיוע. היום אני כבר מעיז לומר להם שאני צריך סיוע אמיתי ולא שיבואו להזדהות רק לצורך צבירת הון פוליטי.

אז נכון לעכשו זה סיפור של הצלחה?
כן. גם נבחרתי לעמית הראשון של אשוקה ישראל. זהו גוף בינלאומי שמקדם יזמות חברתית בעשרות מדינות. כיום יש לו שלושה עמיתים בישראל ואל-מנארה היא אחת מהם (לצד האוניברסיטה של האנשים של שי רשף והמכללה החרדית של עדינה בר שלום – ש.ש.).

*****

הערות:
[1] "שתיל הוא מרכז המספק שירותי תמיכה וייעוץ לקידום שינוי חברתי בישראל." (מתוך אתר שתיל)
[2] "מרכז מוסאוא פועל להשגת זכויות כלכליות, חברתיות, תרבותיות ופוליטיות לערבים הפלסטינים אזרחי ישראל." (מתוך אתר מוסאוא)

לקבלת מידע * *

 אני מאשר קבלת דיוור למייל

עבור לתוכן העמוד