ספרים
מאמרים
הרצאות
ייעוץ

ויהי בפרוץ החודש השלישי לפעילותי בפייסבוק...

"נו, אז עברו חודשיים", אומר לי האלטר אגו שלי.

"עברו חודשיים", אני מאשר.

"ומה התובנות שלך עכשו על הדבר הזה שנקרא פייסבוק?" הוא שואל.

"תופעה חברתית מדהימה", אני מצהיר, "משנה סדרי עולם".

"היססת מאד בתחילה" מזכיר הוא, "איך אתה מרגיש עכשו?"

"אחרי חודשיים?" אני שואל, מהורהר, "עדיין לא יכול להגיד. אני עוד לא שולט בכללים, מרגיש קצת נסחף עם הזרם."

"אז זה טוב או רע?"

"לא יודע, אבל לא נראה שאני יכול לוותר על זה."

"למה?", הוא מנסה להיות סבלני.

"שמע", אני פתאום צובר תאוצה, "אתה מחובר לעולם בלי להתאמץ. שומר על קשרי חברות, מחדש קשרים! שומע על חידושים בתחומים שמעניינים אותך ממגוון מקורות, יש לך אפשרות לתת ביטוי למחשבותיך ולידיעותיך; ואנשים גם מגיבים, זה לא שאתה מדבר עם עצמך. אפשרויות כאלו משנות חיים של אנשים, זה לא רק מסך ומקלדת."

"יופי" הוא מרוצה, "אני רואה שאתה מתלהב".

"רק רגע", אני שולח קדימה את כף יד ימין, "יש גם מינוסים".

"?", הוא מפנה מבט שואל.

"קודם כל", כך אני, "יש המון שטויות שאלוהים ישמור. אתה לא מאמין שאנשים בכלל מעיזים להעלות טקסטים כאלו תחת שמם המפורש; ומה שמפתיע שחלק מהם מקבלים איזה מאה לייקים; ועוד יותר מדהים הוא שחלק מהכותבים, וגם מהמלייקקים, מוכרים לי כיצורים תבוניים."

"את עצמו הוא לא רואה...", ממלמל האלטר.

"מה אמרת?", אני שואל.

"כלום כלום... יש עוד מינוסים?", הוא מתעניין.

"זמן, אחי, זמן", אני עונה באנחה. אם אתה לא נזהר אתה נשאב לזה בלי להרגיש. אחד הדברים שלמדתי, אבל עוד לא הצלחתי לסגל לעצמי, הוא שחשוב לקבוע פרקי זמן בני שליטה לכתיבה, תגובה וגלישה; אחרת... חבל על הזמן, תרתי משמע."

"בקיצור, ממשיכים", מסכם האלטר.

"ממשיכים", אני מאשר.

שוקי

לקבלת מידע * *

 אני מאשר קבלת דיוור למייל

עבור לתוכן העמוד