ספרים
מאמרים
הרצאות
ייעוץ

אני מתחיל לרחרח בטריטוריה חדשה ומוזרה

"איך אתה", חוזרים ושואלים אותי אנשים, "אין לך פעילות בפייסבוק?, כולם שם ואתה תקוע באתר שלך". "צא מהבועה!", הם שבים ומצווים.
"לא", אני מתעקש, "זו חשיפה מיותרת שלא מתאימה לאופי שלי. אני מביע בהרחבה את דעותיי מתחת לכל עץ רענן - באתר שלי, בעיתונות, בהרצאות – מה עובר עליכם, איזו בועה?"
"בועה", מתעקשים גם הם, "מי האדם שמאחורי הדעות, למה הוא מביע דווקא אותן, מה הרקע שלו. זה מה שמעניין אנשים".
"תשכחו מזה", אני לא נשבר, "אני אדם פרטי וזה לא מעניינו של הציבור מה אני אוכל ואיך נראה החתול שאין לי".
"אבל אתה כותב", גם הם עשויים מזן קשוח, "אתה רוצה שעוד אנשים יקראו את מה שאתה כותב, שיקנו את הספרים שלך, לא ככה?".
"זה כן", אני מודה, "אבל מה הקשר? מה איכפת לאיזה ילד בן 22, עם עגיל באף, שמנרגל עם 'אחים שלו' על ספסל בשכונה, מה דעתי על שכר המנהלים הבכירים במשק?" (כתבתי על זה השבוע בוואלה! הנה)
"אוף, אתה לא מבין", הם מתחילים לאבד סבלנות, "קודם כל בפייסבוק יש לא רק צעירים בני 22, וחוץ מזה מי אומר לך לכתוב על דבר כזה (מה זה בכלל?). כתוב על עצמך, על ההרגשות שלך, על החוויות שלך."
"סליחה!", אני מתקומם (בנועם - יש לי הרגשה שהם רוצים בטובתי), "אבל אני רוצה שיקראו את דעתי על שכר הבכירים ואת הספרים שכתבתי, לא על זה שהמלצר אמר לי 'יקירי' ומה זה עשה לי."
"בסדר גמור", הם שולפים קלף נוסף, "אבל אם אנשים יכירו אותך ותמצא חן בעיניהם, אז הם יגידו לעצמם ולחברים שלהם: 'וואלה בסדר השוקי הזה, אולי שווה לקרוא גם איזה ספר שלו'. "אה", הם אומרים במבט מנצח, "מה דעתך עכשו?".
אני מביט בהם מהורהר, יש בזה משהו.
אז זהו, אני כאן. לאחר כמה ימים של גישוש נראה לי שאני מתחיל להפנים.
מה דעתכם אחיותיי ואחיי?
חג חנוכה מענג 
שוקי

 

לקבלת מידע * *

 אני מאשר קבלת דיוור למייל

עבור לתוכן העמוד