בשעה טובה. חקי הראל חוזר לתפקיד מנכ"ל הרכבת ונראה כי הכול מסתדר ונרגע. העתונות הכלכלית דיווחה על הנושא במספר שורות והחיים ממשיכים. אבל זה לא צריך להיות כך. זה לא מימשל תאגידי תקין. מגיע לנו, הציבור, הסברים.
אז למה עזב ולמה חזר?
חקי הראל עדיין חייב לנו הסבר למה עזב, וגם למה חזר. בזמנו הצהיר כי הוא מבקש לעשות לביתו. למה התחרט?
עד שנקבל תשובות הספקולציה שלנו:
שר התחבורה עשה לו את המוות והתערב איפה שצריך ואיפה שלא צריך – ישירות, ובאמצעות עושי דברו. להראל נמאס והוא התפטר. תהליך הבחירה הקלוקל של מנכ"ל חדש, יחד עם עצירה של תהליך גדול של השקעה בתשתיות, הביאו את ראש הממשלה להתערב ולשלוח לדירקטוריון את השליח התכליתי שלו, אורי יוגב. יוגב החליט שלא מחליפים סוסים בעלייה. הבטיח להראל, בשם ראש הממשלה, כי הוא יחסום התערבויות לא ראויות של שר התחבורה ויאללה לעבודה. הראל היה מוכן לנסות. שר התחבורה מחכה כעת לתוצאות הבדיקה של ההצבעה התמוהה של הדירקטורים מטעמו (נגד המועמד אורן מוסט, שנתפס כמתאים ביותר לתפקיד), טוב הוא לא יצא מזה.
ומה עם שלושת המועמדים הסופיים?
בהכרזה על מינויו המחודש של הראל היה ראוי כי יאמרו כמה מילים של אמפתיה למוסט, וגם לשני המועמדים האחרים, ששי שילה ואיציק בן טוב, שהגיעו עמו לישורת האחרונה.
למתבונן מן הצד יש תחושה כי אם אורן מוסט, שעבר דרך חתחתים בפעם השנייה בהתמודדות על מישרת מנכ"ל הרכבת, לא מגיש נגד המדינה והרכבת תביעת נזיקין הוא פראייר. אך הוא לא יעשה את זה, כי אין לו קייס. אמנם אף אחד לא מבטיח למועמדים שום דבר, אבל זו התנהלות מחפירה.
כל העת דנים בשכר בכירים וטוענים כי הגבלתו מונעת הצגה של מועמדים טובים לתפקידי ניהול. השכר הוא לא הבעייה, אלא המעמד. גם גובה השכר הוא פונקציה של מעמד. וניהול עלוב של תהליך לבחירה של מנכ"לים, כאשר זהות המועמדים ידועה, פוגעת בהם ובמעמדם הציבורי. היא לא מכבדת אותם.
זה מה שימנע ממועמדים טובים לרצות לנהל גופים ציבוריים, לא גובה השכר. רשות החברות צריכה לתת את דעתה על הדרך בה מתייחסים למועמדים לתפקיד מנכ"ל בכירים. נוהל מסודר, כללי התנהגות מחייבים, שמירה על חיסיון. לכבד את המועמד, אתם יודעים.
