בחירתו של אליעזר שקדי למנכ"ל החדש של חברת אל על לא עושה טוב לארבעת המועמדים האחרים שהגיעו איתו לישורת האחרונה. מצבם היה טוב יותר אילו לא הגיעו כלל למעמד רם זה, של מועמדים סופיים. הסיבה: חשיפת שמם.
שלושה מתוכם מחזיקים גם עתה בתפקידי ניהול בכירים. אם הגישו את מועמדותם לתפקיד המורכב של מנכ"ל אל על, הכולל התמודדות עם תחרות עזה, ועדים חזקים, רגולציה תקיפה ובעלים דעתניים, הרי אינם מרוצים כל כך מתפקידם הנוכחי. ולכן עתה, לאחר ששמם פורסם ברבים, ניזוקו פעמיים.
נזק מספר אחד: מכה לאגו. מישהו נתפס כטוב מהם. אגב, תפיסה שלא בהכרח מוצדקת. כי בסופו של דבר את התפקיד אמור לקבל המועמד המתאים ביותר ולא "הטוב ביותר". אבל, מה לעשות, במקרים רבים הוא נתפס בציבור כטוב שבהם, מעצם בחירתו.
נזק מספר שניים: בעקבות הפרסום, מי שמינה אותם לתפקיד הנוכחי בו הם מחזיקים, כמו גם עובדיהם, מגלים כי הם פוזלים החוצה – שהם לא ממש מחויבים בכל מאודם לארגון אותו הם מנהלים. קשה מאד להמשיך ולנהל באווירה כזו. נדרשת פעילות הסברה רצינית כדי להמשיך ולתפקד כראוי. לא פעם מועמדים כאלו מוצאים את עצמם מחוץ לארגון, מוקדם משציפו.
משיחות שערכתי עם מועמדים לתפקידים בכירים עולה כי תמיד הובטח להם שעצם מועמדותם תישמר בסוד. אבל זה לא עובד, ברגע שיותר מאדם אחד נחשף למידע אין עליו שליטה. לכן כל מועמד לתפקיד בכיר צריך לקחת בחשבון כי אם יגיע לישורת האחרונה, שמו ייחשף ברבים, גם אם לא ייבחר. להבטחות לחיסיון צריך להתייחס בעירבון מוגבל מאד.
זה דווקא בסדר בעינינו – שקיפות, אתם יודעים. כדי שנוכל להשוות בין המועמדים ולהעריך שאמנם נבחר המתאים ביותר. לכן מנהל המציג את מועמדותו לתפקיד בכיר צריך לעשות את חשבון הסיכון והסיכוי – הסיכוי לזכות בתפקיד הנחשק מול הסיכון שבמפח הנפש ובחשיפה הלא נעימה.
