נטישת מישרה לאחר ארבעה חודשים בלבד עשוייה להיתפס כבגידה בארגון, אך האם היה עליו לוותר על ההזדמנות שנקרתה בפניו? ומה חלקה של הפניקס בהחלטתו?
ההחלטה שקיבל זאב וורמברנד לעזוב לאחר ארבעה חודשים בלבד את ניהול הפניקס פיננסים ולקבל את ההצעה לנהל את רשת הריבוע הכחול אינה החלטה של מה בכך. מרבית המנהלים במשק היו משתוקקים לעבוד בארגון שיצחק תשובה הוא בעל שליטה מרכזי בו. תשובה ידוע כמי שהופך את מנהליו לעשירים, הוא גם יכול להציע להם מגוון תחומי התפתחות בעסקיו המסועפים. גם שותפו בהפניקס, יעקב שחר, אינו קוטל קנים ונחשב לאיש עסקים חשוב במשק הישראלי.
אז למה עוזב וורמברנד והולך לנהל רשת קמעונאית, שרק לאחרונה זכתה בכבוד המפוקפק של מי שמוקמה במקום האחרון בסקר של רמת שירות ברשתות שיווק? להיות בצד אחד של המתרס מול תשובה ונוחי דנקר, בעלי הרשת המתחרה והגדולה יותר? כנראה משום שהוא הלך לאיבוד בהפניקס פיננסים.
וורמברנד היה סמנכ"ל כספים ואחר כך מנכ"ל בשירותי בריאות כללית. במסגרת זו היה שנים רבות איש כספים בכיר של ארגון תפעולי. בהפניקס מצא עצמו במערכת שונה מהותית, בה הפך לעוד איש כספים בארגון פיננסי. בעייה לא פשוטה למי שניהל עד לאחרונה את הארגון האזרחי הגדול במדינה. לכן, בהזדמנות הראשונה, ולמרות המחיר שהוא עשוי לשלם בטווח הקצר, קפץ על הצעתו של דודי וייסמן ושב לנהל ארגון תפעולי בו תהיה לו שוב השפעה משמעותית על התחום החשוב בו צמח – הניהול הכספי.
דילמה אמיתית
האם היה על וורמברנד לנהוג אחרת? לא רק משיקול פרגמאטי – כדי שלא יכעסו עליו תשובה ועמיתיו, אלא גם מתוך שיקול אתי, שהרי יש מי שיטען כי נטישת מישרה ארבעה חודשים לאחר שאוישה היא מעין בגידה במי שגייסו אותו לשורותיהם. האם אין שום מחויבות לארגון המגייס, ישאל השואל, רק שיקולי קריירה? הרי בדרך כלל משאבים רבים מושקעים בגיוסו של עובד בכיר וגם בהכנסתו לארגון ולתפקיד, וכל אלו ירדו לטמיון.
בתפקידים בכירים רבים חודשי העבודה הראשונים הם חודשים של לימוד והתאקלמות, תוך קבלת משכורת מלאה ושלל הטבות; והנה קם לו הבכיר, וכשהגיע זמנו להתחיל ולהחזיר את פירות ההשקעה בו – הוא עוזב את הארגון. לא פלא שבקבוצת הפניקס כועסים.
האם נהג וורמברנד שלא כשורה מבחינה אתית?
עקרונית ניתן להבין את כעסה הטבעי של הפניקס. יש להניח שלצדדים היה ברור כי וורמברנד לא מגיע לקבוצה רק למספר חודשים. אך גם אין לשכוח כי אם למנהלי הפניקס היה מסתבר, תוך מספר חודשים, כי עשו מקח טעות בגיוסו של וורמברנד, הם לא היו משאירים אותו בתפקיד – למרות ההשקעה בו.
עובדים הם משאב חמקמק וקשה לצפות מהם לפעול שלא על פי צרכיהם. כמובן, רצוי שיפעלו בכפוף לקודים ראויים של אתיקה. האם הצעד של וורמברנד עומד בכללי האתיקה? האם היה עליו לוותר על ההזדמנות שנקרתה בפניו?
יש להניח שאת המגעים עם הריבוע הכחול ניהל וורמברנד ללא ידיעתו של יהלי שפי, מנכ"ל קבוצת הפניקס. בבוקר מן הסתם ישב עמם ויחד תכננו מהלכים באווירה של אמון ונועם; ואחר הצהריים ניהל מגעים עם דודי וייסמן, בעל השליטה בריבוע הכחול. מעצבן, אין ספק. אך איזו אלטרנטיבה עמדה בפניו: לספר לשפי על המגעים עם וייסמן? על זה שהוא שוקל לעזוב את התפקיד שזה עתה החל למלאו?
יוזמות כאלו נעשות במסתרים, בין השאר בגלל החשש שלא יבשילו ואם ייוודע הדבר בטרם עת, הנזק יעלה לאין שיעור על התועלת שבגילוי הפתיחות. אלה הם כללי המשחק.
האם וורמברנד התאים להפניקס?
בגיוס עובדים בכלל, ושל עובד בכיר בפרט, יש לבחון מרכיבים רבים – חלקם קשים מאד לאבחון; ובכלל זה גם מה הם סיכוייו של המועמד לקבל תפקידים אחרים במשק, מה הם האמביציות שלו ואלו מערכות קשרים טווה במהלך השנים.
יש גם לבחון עד כמה התפקיד המוצע לו אמנם אטרקטיבי מבחינתו, או שניכר כי הוא רואה בו רק שלב ביניים, מדרגה זמנית לפני קפיצה לתפקיד אחר – ראוי יותר בעיניו.
בחודשי עבודתו הראשונים של העובד בארגון, ובעצם לכל אורך תקופת העסקתו, יש לבחון היטב לא רק עד כמה הוא עומד בציפיות הארגון ובציפיותיו של המנהל שמינה אותו לתפקיד, אלא גם עד כמה הארגון מצליח לענות על הצרכים והציפיות של אותו עובד בכיר החדור, במקרים רבים, הכרת ערך עצמו.
במילים אחרות, גם קבוצת הפניקס אחראית למהלך של וורמברנד. גם מנהליה צריכים לשאול מדוע לא מצא בה את מקומו. שני הצדדים לפרשה צריכים לשאול עצמם איפה טעו.
