תוצאות נזק שגורם מנהל בסקטור הציבור מושתות על הציבור הרחב, החף מכל עוון. האם ניתן לחייב מנהל לשאת בנזק שהוא גורם מדעת?
העיתונאית אורלי וילנאי-פדרבוש תקבל מרשות השידור פיצויים בסך 100 אלף שקלים. כך קובע חלק מהסכם הפשרה שנחתם בעקבות תביעה שהגישה הכתבת נגד רשות השידור ונגד המנכ"ל לשעבר, יוסף (ג'ו) בראל.
בחודש יוני 2004 הגישה פדרבוש תביעה נגד רשות השידור ונגד המנכ"ל בראל בטענה שהפרו את חוזה העבודה שלה, לאחר שהודחה מתפקיד כתבת הרווחה של הערוץ הראשון. להדחה זו קדמה תקופה ממושכת שבה הופעל עליה לחץ מצד בראל (באמצעות מנהליה הישירים) שביקש למנוע ממנה, לטענתה, מלהטיל ביקורת על משרד האוצר, ובמיוחד נגד השר במשרד האוצר באותה תקופה, מאיר שטרית.
מאוחר יותר הודח בראל מתפקידו על ידי הממשלה בתואנה שכהונתו לוותה בשורה של כשלים ניהוליים רבים. מן הסתם, הדחתה של העיתונאית התובעת הייתה אחד מהם; גם הרשות, מן הסתם, הכירה בכך; שאם לא כן הייתה מגישה כתב הגנה כנגד תביעה זו.
אך הנהלתה הנוכחית של רשות השידור העדיפה להגיע להסכם פשרה, ובכך בעצם הודתה כי ההתנהלות מול אורלי וילנאי פדרבוש לא הייתה תקינה.
אין זה מקרה הראשון, ויש להניח שגם לא האחרון, בו מנהל מבצע פעולה כושלת שהארגון נדרש לשלם פיצוי בגינה. בסקטור הפרטי זו בעייתם של בעלי המניות, הפיצוי משולם מרווחיהם. אך בסקטור הציבורי הבעיה חמורה שבעתיים, הכסף משולם מכיסו של הציבור.
לפני למעלה מחצי שנה כבר התרענו על בעיה זו בהקשר לפיטורים השרירותיים של המנכ"לית לשעבר של משרד החינוך שלומית עמיחי; פיטורים שביצעו באיבחת חרב על ידי השרה הנכנסת לימור ליבנת. עמיחי תבעה את המדינה, זכתה לפיצוי ואנחנו שילמנו.
מצב זה בו מנהלים יודעים כי לא יצטרכו לשאת בנזק שהם גורמים מדעת מצביע לא רק על כשל ארגוני ניהולי בסיסי – מנגנון לקוי של נשיאה באחריות ניהולית, אלא גם על כשל מוסרי אתי באשר האחראי לנזק לא נושא בתוצאותיו. ההוצאות יושתו עלינו, הציבור הרחב, החפים מכל עוון.
בעלי מניות בארגון פרטי שירגישו נפגעים מפעולה מזיקה בזדון של מנהל, יוכלו למהר ולתבוע ממנו פיצוי, הן בכספם מדובר. אך מי יזדרז לתבוע מנהל המזיק במזיד בגוף ציבורי שכספו הוא הכסף של כלל הציבור – הפרקליטות? אולי, אם יהיה לה זמן.
חשוב לומר כי אין זה פשוט, במצב כזה, לתבוע פיצוי מהמנהל. המומחית למשפט עבודה, עו"ד קליה קליין, אומרת כי כדי לזכות בתביעה כזו הארגון צריך להוכיח כי המנהל לא פעל לטובת הארגון, וכי עשה זאת במזיד. הרי יכול להיווצר מצב בו מנהל יפטר עובד בדרך שאולי תוגדר לא הוגנת כלפי העובד, אך אפשר כי על ידי כך פעל לטובת הארגון על פי תפיסתו, ו/או על פי המנדט שניתן לו על ידי מי שמינה אותו.
במילים אחרות, אם ג'ו בראל סבר, למשל, כי על ידי הדחתה של אורלי וילנאי פדרבוש מתפקידה ייקל עליו להשיג ממשרד האוצר תקציב נוסף לרשות השידור, ניתן יהיה לטעון כי פעל לטובת הארגון.
הנה כי כן, לדעת עו"ד קליין, הסיכוי לזכות בתביעה כזו אינו גבוה. אלא אם יוכח כי הייתה זו פעולה שנעשתה במזיד שלא לטובת הארגון. כל טיעון אחר ניתן לקעקוע משפטי.
נותרנו, איפוא, רק עם השיפוט המוסרי-ציבורי. גם זה משהו.
