המחסור בציוד תקין שהתגלה במלחמה בצפון לא נבע בגלל בעיית תקציב. ניהול התחזוקה הלקוי והבקרה הקלוקלת הם שיצרו את המחסור
כשהחלו התלונות על מחסור בציוד ועל ציוד לא תקין שניתן לחיילים בעת הלחימה בצפון, הטענה הראשונה שצה"ל השמיע הייתה כמובן שזה בכלל בגלל שר האוצר הקודם, בנימין נתניהו, שהאיץ את קיצוצי תקציב הביטחון. "לא שמעו את זעקותינו כי מדובר כבר בקיצוץ בבשר החי, והרי לכם – צדקנו", אמרו בצה"ל.
טענה זו היא כה מופרכת עד שזכותו של הציבור להיעלב בשל הזלזול הבוטה באינטליגנציה שלו. מה לעשות וצה"ל הוא צבא העם וחלק ניכר מהציבור שירת בו בשירות הסדיר ובמילואים. אנחנו הרי מכירים את המערכת מקרוב, ולא צריך להיות מומחה גדול לניהול כדי לעמוד על איכות ניהולם של רבים ממחסני הציוד לאורך השנים. יש בהם המנוהלים על ידי חיילים ומפקדים בעלי מוטיבציה בינונית במקרה הטוב.
לא שלא ניתן להבין זאת, אחרי הכל איזה אתגר גדול טמון בניהול ראוי של מחסני ציוד? אבל מי שמופקד על משימה שגרתית וחשובה זו אמור להבין כי ניהול מחסן ותחזוקת ציוד הם משימה משמימה, ועל כן יש לנהלה בהתאם.
למה אני מכוון? ניתן מספר דוגמאות אפשריות.
דוגמא אחת: אין לנו ספק שיש נוהלי עבודה – רענון ציוד, בקרה על פקיעת תוקף, ספירת מלאי עיתית, שמירה ראויה כנגד גניבות ועוד. אך עד כמה מקפידים לאכוף אותם?
דוגמא שנייה: עד כמה יוצרים מוטיבציה לניהול איכותי של מחסני ציוד. למשל על ידי יצירת ריגושים ראויים כמו תחרות על המחסן המצטיין – מחסן המצטיין במיעוט חוסרים, בניקיון, ברמת שירות הניתנת לחיילים על פי מדידת שביעות רצונם ועוד.
פרמטרים למדידה הרי לא חסרים, נדרשת רק חשיבה יצירתית.
דוגמא שלישית: למידה מבוקרת מניסיונם של מי שמנהלים מחסנים ברמה גבוהה של מקצועיות ואיכות, הן ביחידות צבאיות והן בארגונים אזרחיים. יצירת קשרי גומלין עם עמיתים ודרך זה גם יצירה של גאווה מקצועית ומיצוב מקצועי. לא רק במסגרות של אט"ל, שם זה מובן מאליו, אלא בתוך היחידה המבצעית – בחטיבה, אפילו בגדוד.
האחריות על כל אלה חלה על שני גורמים. האחד, פונקציית המטה הצה"לית – אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה (אט"ל) על שלוחותיו המקצועיות ביחידות השונות (כמו יחידת אט"ל החטיבתית).
הגורם השני הוא מפקדי היחידות בשטח, אלו שאנשיהם אמורים להשתמש בציוד מתאים ותקין. אך למפקדים רבים חשוב יותר לערוך תרגיל מבצעי גדול מאשר להתעסק עם בקרה על ניהול מחסני הציוד. לא פעם משימה זו, של ניהול מלאי הציוד, הנעדרת כל הילה, הופכת לזניחה ושולית אצל מפקדים רבים.
מפקדים אלו סומכים יותר מדי, כך נוח יותר, על קציני הלוגיסטיקה שלהם. בשמחה הם מאצילים להם סמכויות נרחבות בתחום, הם הרי המומחים. אך לא זו הדרך, האחריות היא עדיין על המפקדים. הם אלו שאחראים כלפי פיקודיהם כי יקבלו ציוד ראוי לקראת צאתם למלחמה, הם ולא אט"ל.
אבל צה"ל כנראה שלא החדיר די הצורך למפקדיו את תרבות הפיקוד המינהלית. קל יותר לשמור על שאננות ככל שהדברים נוגעים למשימות לא 'מבצעיות'. ההערכה האמיתית ניתנת על מבצע נועז בשטח, המינהלה נדחקת לשוליים, זה טבעי. ומשום שזה טבעי יש לפתח ולתחזק כל העת מנגנונים מונעי שאננות.
לסיכום, המחסור בציוד תקין לא נבע בגלל בעיית תקציב. אין דבר כזה. הרי אם זו הייתה הסיבה האמיתית היו יודעים מראש שאין די ציוד, כי לא נרכש מספיק ציוד.
הבעייה הייתה ההפתעה. הכל חשבו שיש ציוד וכי הוא תקין. כך היה לפי הרישומים. הוא אכן נרכש, אבל בפועל ניהול התחזוקה הלקוי והבקרה הקלוקלת הם שיצרו את המחסור.
