שרת החינוך הזדרזה לסלק את מנכ"לית המשרד שמונתה על ידי קודמה חצי שנה לפני תום כהונתה. בית המשפט קבע כי פיטורי המנכ"לית "נעשו בחוסר תום לב, ללא כל נימוק ואף בלי שהתקיימה עמה כל שיחה מקדימה", ופסק כי המדינה תשלם לה כך כך פיצויים. מדוע שהפיצוי לא ינוכה משכר השרה, המשולם כזכור אף הוא על ידי הציבור?
במרץ 2001 נכנסה לימור לבנת לתפקידה הנוכחי כשרת חינוך. השרה החדשה לא בזבזה זמן, ותוך ימים ספורים הפסיקה את העסקתה של המנכ"לית שלומית עמיחי, שמונתה על ידי שר החינוך שקדם ללבנת, יוסי שריד.
אמנם המועד הרשמי לסיום כהונתה של עמיחי היה כחצי שנה מאוחר יותר, באוקטובר 2001, אך לבנת לא רצתה להמתין אף יום אחד מיותר, ושילחה את עמיחי הפגועה מעל פניה. אין ספק, אקט חינוכי ממדרגה ראשונה.
התנהגותה זו של לבנת עלתה למדינה ממון רב, שניתן היה לחסוך לו הייתה מסיימת את העסקתה של עמיחי בדרך ראויה. המנכ"לית המפוטרת קיבלה תחילה עשרות אלפי שקלים, שכרה עבור שלושה חודשי עבודה נוספים.
עמיחי פנתה לערכאות כדי לתבוע את עלבונה ואת זכויותיה. החודש פורסם במגזין "נטו פלוס" כי בית המשפט פסק שעל המדינה לפצותה באלפי שקלים בשל עוגמת הנפש שנגרמה לה כתוצאה מכך ש"סולקה בחיפזון מתפקידה, תוך זלזול בכבודה ובמעמדה".
בית הדין קבע עוד כי "פיטוריה נעשו בחוסר תום לב, ללא כל נימוק ואף בלי שהתקיימה עמה כל שיחה מקדימה". בפסק הדין הודגש כי "המנכ"לית הודחה באופן בלתי ראוי מתפקידה וכי חובה היה על השרה, הן מכוח התקשיר הן מכוח כללי המינהל התקין והן מכוח כללי ההגינות, לקיים שיחה עניינית עם עובד לפני פיטוריו".
בקיצור, ההתנהלות הברוטלית של לבנת הייתה מן הסתם נוחה לה, אך המחיר הושת על משלם המיסים.
נשאלת השאלה, מדוע לא מוטלת במקרים כאלו אחריות אישית. אם לבנת היה נוהגת לפי הכללים, ובכל זאת עמיחי הייתה זוכה בפיצוי – ניחא. אך השרה רמסה ברגל גסה כללי התנהגות בסיסיים. מדוע, אם כך, שהפיצוי לא ינוכה משכרה, המשולם כזכור אף הוא על ידי הציבור? איזו מוטיבציה יש לבעלי שררה להיזהר ולא לנהוג בדרכי ניהול נלוזות אם לא קיים שום מנגנון ענישה העומד כנגד התנהגות כזו?
תמהים אנו אם התנועה לאיכות השלטון תשמע בעניין זה את עמדתה, או אולי אפילו תוגש תביעה ייצוגית מטעמה. נמתין ונראה.
