מחאת הקוטג' עוררה שוב ביקורת כלפי מי שמכונים קברניטי המשק, אותם מנהלים המובילים חברות גדולות שיש להן השפעה מהותית על איכות החיים שלנו. שוב שבה ועולה הביקורת על האטימות שמובילה להגדלת הפערים בין אותם המנהלים, מושכי שכר העתק לבין הציבור הרחב הנאנק תחת עול החברות העסקיות. אותו ציבור האחראי לרווחיותן של אותן חברות וממילא גם לשכר המנהלים שלהן – שכר שחלק ניכר ממנו תלוי בהצלחתן של אותן חברות לגרוף רווחים נאים.
הביקורת כשלעצמה מוצדקת, אבל חיציה אינם מופנים לכיוון הנכון. זה לא מנהל כזה או אחר, זו השיטה.
מנהלים מתוגמלים בעיקר על ביצועים עסקיים פיננסיים שמעצם טיבם נמדדים בטווח קצר ובינוני. זה המנדט שלהם, על זה מודדים אותם. תנאי זה עומד בבסיס ההתקשרות שלהם עם החברה העיסקית. אז מה מצפים מהם, שיהפכו לעסק פילנתרופי? הם מגיבים לשוק ולסביבה. כאשר השוק קיבל בהכנעה עליות מחירים הם העלו אותם, ביצוע והיצע. כעת, אולי, כאשר יש תגובה אחרת , אפשר שימותנו עליות המחירים.
אם השוק מאפשר להעלות מחירים מנהל שלא יעשה כן ימעל בתפקידו. יטענו כלפיו כי אינו ממקסם את פוטנציאל הרווח של החברה, ובכך הוא פוגע בחובת הנאמנות לטובתה של החברה.
אז מה יותר מוסרי? להיות נאמן לצורכי הציבור הרחב – גוף אמורפי שאין לו קשר מחייב עם המנהל – או להיות נאמן לצורכי החברה, כפי שהן באים לידי ביטוי גם בחוק וגם במחויבות המובנית בעצם ההתקשרות של המנהל עם החברה?
עמוס שפירא, מנכ"ל סלקום, חברה הפועלת בענף שיש עליו ביקורת צרכנית רבה (ומוצדקת), הציג את עמדתו בעניין זה בוועידת המנהלים השנתית של המי"ל במשפט קצר: "מנהל עסקי מקצועי צריך למקסם רווח תחת אילוצים של חוק ואתיקה". לכן, אם הציבור חושב שגבולות אתיים נפרצו שיביע מחאה. החברות יתאימו עצמן, הן חפצות חיים. אבל אם הציבור רוב הזמן שאנן, אזי שלא יתלונן אם בוקר אחד יגלה פתאום שרוכבים על גבו. כשמניחים מטעמים ליד אפו של זאב רעב, הוא אוכל (אמנם ניתן לצפות ממנו לעיתים כי גם יתאפק קצת, אבל זה קשה. כי מי יודע אם גם מחר תהיה לו הזדמנות כזו).
