למנהלי בתי הספר השפעה מכרעת על איכות החיים של כולנו. במקרים רבים ילדים זוכים לרמת חינוך לא מספקת בגלל שהמורה לא נוהל כראוי, והמוטיבציה שלו נשחקה. מנהלי בתי ספר טובים הם אלה שממלאים את תפקידם בחרדת קודש ומתוך תחושת שליחות
שנת הלימודים נפתחה, ורבים מאיתנו שבים ומחדשים את המפגש עם נציגי הקבוצה שיש לה השפעה מכרעת על איכות החיים של כולנו – מנהלי בתי הספר. לא כולנו מודעים להיקפה של השפעה זו, גם לא כל מנהלי בתי הספר. אבל קבוצה זו, המונה כ-3,000 איש, בעצם מתווה את אופייה של המדינה, והיא בעלת השפעה מכרעת על אופן התנהלותם היומיומית של תושביה.
התופעה באה לידי ביטוי בשני מישורים מרכזיים המשולבים זה בזה. האחד הוא היותם של מנהלים אלו ממונים על פעילותם והעסקתם של כמאה אלף מורים. זוהי קבוצת תעסוקה כה גדולה, עד שכמעט כל אדם הוא או מורה, או נשוי למורה, או בן משפחה אחר של מורה (ילדים, הורים), או חבר של מורה.
זאת אומרת שמורה מתוסכל שלא מנוהל כראוי (מסתבר שיש קשר הדוק בין שתי התופעות – תסכול ורמת ניהול בינונית ומטה) מביא את תסכולו הביתה. הדבר משפיע על איכות חייהם של בן/בת זוגו ושל ילדיו – מורה עצבנית חוזרת הביתה, קובלת בפני בעלה על המנהלת שגערה בה בפני כולם, זה גם מתעצבן על הפגיעה בבבת נפשו, וילדיהם חוטפים צעקות משניהם.
גם סביבתו הקרובה של המורה (לשון זכר) שומעת על תסכוליו ועל המרורים שהוא אוכל, ואם זו מורה (לשון נקבה), לא כל שכן – נשים "תקשורתיות" יותר; ומורות יש הרבה יותר ממורים.
התופעה במישור השני חמורה אף יותר. מורה מתוסכל שמנוהל בצורה לא ראויה – מנויד ממשימה למשימה באופן שרירותי, זוכה ליחס מתנשא, לא מקבל מספיק הערכה על פועלו, לא יודע לאיזו קבלת פנים יזכה עם תחילת יום העבודה, כי התנהגותו של המנהל לא תמיד צפויה, ועוד כהנה וכהנה מאפייני ניהול לא איכותי – יתקשה מאד לבצע כראוי את משימתו החשובה: חינוכם הטוב של ילדינו.
במילים אחרות, במקרים רבים ילדים זוכים לרמת חינוך או לימוד לא מספקת לא רק בגלל איכויותיו הלא מספקות של המורה, אלא משום שלא נוהל כראוי, משום ששחקו לו את המוטיבציה. ההורים, מצדם, אצים רצים למנהל כדי להתלונן על המורה הלא מוצלח – דווקא בפני אותו מנהל שאחראי לכך שרמת ביצועיו של אותו מורה לא עונה על הצרכים.
והמנהל, במקרים רבים הוא אפילו לא מעלה על דעתו כי הוא האשם העיקרי במצב. "אני אטפל בזה", הוא מרגיע את ההורה הנרגש וחש "לטפל" במורה.
מנהל בית ספר צריך למלא את תפקידו בחרדת קודש. עליו לדעת כי באזור המגורים בו פועל בית הספר שבניהולו יש לו את ההשפעה הרבה ביותר על חיי היומיום של תושבי אותו אזור – יותר מראש העיר, יותר משר האוצר, יותר מראש הממשלה.
כשאותו מנהל קם בוקר ומכין את עצמו לעוד יום עבודה, עליו להביט בעיניו הניבטות אליו מן הראי ולומר לעצמו: "אני יוצא למשימה חשובה מאד. אשתדל בכל מאודי לעשות היום את הדברים הנכונים בצורה הנכונה, למרות המגבלות, למרות האילוצים, למרות שאני רק בן אדם וגם לי יש גחמות".
לידיעת אלו שממנים מנהלי בתי ספר לתפקידם, שליחי הציבור אותו הם צריכים לשרת: רק מנהלים ש"משדרים" לסובבים אותם כי זו גישתם, וחשוב מזה, כאלו המסוגלים לפעול בהתאם לה, ראויים להיות מנהלים של בתי ספר. ותק, ידע מקצועי או השכלה פורמלית, מהלכים בפוליטיקה העירונית וקשרים במשרד החינוך – כל אלו לא ממש חשובים. חשובה תחושת השליחות האמיתית, ולצידה היכולת לגרום למורים להפיק מעצמם את המירב. יש מי שקוראים לכך "מנהיגות".
