לאחרונה אנו שומעים על עובדים שרוצים לרכוש חלק מהבעלות על החברה. התומכים אומרים שמעורבותם של העובדים חשובה, כי כשלונה יפגע גם בהם. המתנגדים סבורים שרק לבעלים הזכות לכך. ועדיין – שיתוף נכון של עובדים בבעלות יכול להשביח את ביצועיה של החברה.
בימים האחרונים מתפרסמות ידיעות על רצונם של עובדים לרכוש נתחי בעלות בארגון בו הם המועסקים. חברת התעופה ארקיע למשל, או מסוף המטענים בנתב"ג – ממ"ן.
הרעיון אינו חדש ומעלה שאלה עקרונית הבוחנת את סוגיית זכויות הבעלות על ארגון. כיום אין חולק, בעל הדמים – מי שרכש את מניות החברה, הוא בעל הדעה. אך אם צודקת ונכונה עמדה זו? האם ראוי כי רק לבעלי המניות תהיה הזכות והיכולת לקבוע את דרכה, אופן התנהלותה וכמובן את הזכות להיות הנהנה העיקרי, או אף הבלעדי, מפירותיה?
שהרי אם התשובה על שאלה זו לא הייתה כל כך מובנת מאליה לא היו נדרשים עובדי ממ"ן או ארקיע לבוא בהצעת רכש כדי לרכוש נתח בעלות מהחברה המעסיקה אותם, נתח זה היה שלהם ממילא – מעצם היותם עובדי החברה.
ומדוע לא? בעלי המניות משקיעים כסף בחברה. עובדה זו מקנה להם את הזכות הלגיטימית לנהל את השקעתם כראות עיניהם. אך גם העובדים משקיעים את עבודתם בחברה; מדוע ערכה של השקעה זו נופלת מהשקעת בעלי המניות?
ישיבו תומכי בלעדיות השליטה של בעלי המניות: על עבודתם מקבלים העובדים שכר בין אם מצליחה החברה בין אם לאו. לעומתם, בעלי המניות לא ייהנו מפירות ההשקעה אם החברה אינה מצליחה, אפשר גם שאף יפסידו חלק מהשקעתם – הסיכון כולו עליהם ולכן ראוי שייהנו גם מהסיכוי.
ישיבו תומכי צירוף העובדים למוסדות השליטה בארגון: הסיכון חל גם על העובדים. ניהול לא ראוי של החברה יגרום לפיטורים וקיצוצים. רבים מהם עשויים לאבד את מקום עבודתם; לעיתים לדבר השלכות חמורות על כל מהלך חייהם והקריירה המקצועית שלהם. במקרה כזה הסיכון שלהם אף חמור יותר משל בעל מניות – שלכל היותר עשוי אולי להפסיד כסף, אך אורח חייו כלל לא ישתנה.
יתירה מזאת, חברה נכשלת בעיקר בגלל התנהלותם בעלי מניות (האחראים למינוי הנהלה כושלת ולגיבוי הניתן לה). על כן, אם יינזקו יהיה זה בגלל צעדים שנקטו הם. לעומתם, העובדים יינזקו אף יותר מבלי שהייתה להם כל אפשרות להשפיע על מניעתו, או למצער צמצומו, של הנזק.
בחלק מארצות אירופה, גרמניה בראשן, קבוע בחוק כי נציגי עובדים יכהנו בדירקטוריונים – מסיבות אלו ממש. דווקא ישראל, בעלות מסורת סוציאלית רבת שנים שבאה לידי ביטוי בהסתדרות חזקה, לא השכילה לעגן בחוק אחיזה משותפת במושכות הארגון.
להסתדרות בשיא עצמתה לא הייתה סיבה אמיתית לפעול בכיוון זה. די היה לה בעוצמה שרכשו ועדי העובדים שכרסמו במעמד מוסדותיה הפורמליים – איגודים מקצועיים ומועצות פועלים. מנהיגיה דאז לא ראו כל צורך לסייע בייצורו של מוקד כוח נוסף ב'שטח'. מנהיגי ההסתדרות דיברו רבות על שיתוף עובדים בהנהלות אך הרבה לא עשו בעניין זה. כיום להסתדרות ה'חדשה' אין יכולת לקדם משימה כזו, למרות שלבטח הייתה ששה לעשות כן.
תפיסה כזו אינה צריכה להיתפס כמנוגדת לאינטרסים של בעלי המניות המסורתיים. שיתוף נכון של עובדים בבעלות יכול להשביח את ביצועיה של החברה. די אם בשל כך ימנעו שביתות, ומנהלים יחשבו פעמיים לפני שינגשו בעובדיהם ויורידו את המוטיבציה שלהם עד עפר, וכבר ימנעו צרות רבות ומיותרות שהן מנת חלקם של ארגונים רבים.
