הענקת אופציות לעובדים היא לעיתים נהייה אחר צו האופנה. מוטב ליישמה בעיקר בקרב חברות המתקשות לשלם שכר הולם, ומסוגלות להציע לעובדים בתמורה חלום עם סיכויי הגשמה סבירים.
אופציות הן מקור לחלק מהרעות החולות שהתגלו בתקופה האחרונה בחברות מכובדות בארץ ובעולם. השערורייה המדוברת והמשמעותית ביותר היא כמובן פרשת אנרון, שהיכתה גלים בארצות הברית ובעולם כולו, אך גם חברות ישראליות בעלות שם, כמו קומברס ומרקיורי, נקלעו בהקשר זה למבוכה כה רבה עד כי מנהליהן הבכירים ביותר נאלצו לפרוש מתפקידם.
אין זה פלא, שכן האופציות מזמינות קומבינות, ובסכומים מאד נכבדים.
דברים ברוח זו נאמרו בכנס הדירקטורים השנתי של המרכז הישראלי לניהול – המי"ל, שהקדיש חלק ניכר מהדיונים לשאלת תיגמול בכירים, בעיקר בחברות ציבוריות.
הדיון הציבורי הרחב בסוגייה זו בחודשים האחרונים מעורר אצלנו את הצורך לבחון מחדש את שיטת תיגמול זו, לא רק בגלל הפיתויים שהיא מעמידה בפני מנהלים בכירים, שהרי מי שהיושר הוא נר לרגליו לא ייכנע לפיתוי; אלא מתוך בחינה עניינית של השאלה האם זו דרך תיגמול נכונה תמיד או, כפי שאנו סבורים, שהפכה לעיתים לנהייה אחרי צו האופנה, אימוץ של דרך אשר במקרים רבים כלל אינה מתאימה לאסטרטגיה הניהולית של הארגון.
פריחתן של האופציות מקורה בסוף שנות התשעים, כאשר החלו לצוץ מיזמי 'סטרט-אפ' כפטריות לאחר הגשם. המיזם בצעירותו, בעל משאבים מוגבלים, לא יכול היה לצוד אנשים מוכשרים באמצעות תיגמול גבוה ועל כן הציע להם 'הבטחה' בדמות רכישת כרטיס הגרלה שיש להם השפעה על סיכויי הצלחתו. 'נניח שמישהו שווה 30,000 ₪ בחודש. אנו נציע לו רק 10,000 ₪ אך גם סיכוי להרוויח 60,000 ₪ בחודש. סיכוי היכול להתממש, אך גם יכול שלא להתממש.'
אמנם מיזמים רבים הסתיימו במפח נפש, אך לפרסום זכו, מטבע הדברים, אלו שהצליחו. בהתאמה התפרסמו גם ידיעות על מקבלי האופציות אצל אותן חברות מצליחות, חלקם הפכו לאנשים עשירים. האופציות נתפסו, ולא תמיד בצדק, כדרך תיגמול מפתה מאד.
מצב זה יצר דרישה בשוק מצד עובדים מבוקשים למנגנון תיגמול זה, שהפך גם לסמל סטטוס – 'יש לי אופציות, משמע אני בכיר'. גם חברות יציבות, שיכלו לשלם שכר נאה מבלי להזדקק למנגנון שהתאים למיזמים בתחילת דרכם, התבקשו להציע מנגנון תיגמול זה.
המעסיקים, מצידם, הסכימו במקרים רבים לדרישה כיוון שלא הייתה להם ברירה לנוכח ציפיות השוק, והיה עליהם ליישר קו עם מתחריהם בתחרות על ליבם של עובדים מוכשרים.
סיבה נוספת היא צינית גרידא ושרתה גם את האינטרסים של חלק מהמעסיקים: למה להם לשלם היום שכר גבוה אם אפשר לשלם את חלקו רק בעתיד, ביום פקיעת האופציות; וכאשר גם זה כלל לא בטוח אלא מותנה בהצלחת החברה.
לסיכום, אופציות מהוות כלי תגמול ראוי בעיקר אצל חברות המתקשות לשלם שכר ההולם את כישוריהם של טובי אנשיהם, ומסוגלות להציע להם בתמורה חלום עם סיכויי הגשמה סבירים.
