המהומה הפופוליסטית סביב נושא הפיצויים לעובדי הצפון הניבה תוצרים תפלים ומוגזמים. לא היה צורך להמציא את הגלגל מחדש, ועדיף היה להשתמש במנגנוני פיצוי קיימים.
ההתעסקות עם תשלום הפיצוי לעובדים בצפון הארץ שנאלצו להיעדר ממקום עבודתם הפכה לנושא מסובך ונלעג, שהכל עוסקים בו, דנים ומברברים בנושא עד בלי די. מי לא מעורב בעסק? משרד האוצר, בית המחוקקים, ההסתדרות, נציגי המעסיקים לסוגיהם השונים, ולבטח שכחנו עוד גורם חשוב כלשהו.
המהומה סביב הנושא הניבה בסופו של דבר תוצרים תפלים, ששיאם הוא יצירת מצב שבו מי שנעדר מהעבודה עשוי לקבל פיצוי גבוה יותר ממי שטרח והגיע לעבודה, לעיתים תוך לקיחת סיכון. חברי הכנסת החברתיים כל כך הזדרזו להשיג הטבות לנפגעי הצפון, עד שהותירו את ההסתדרות מאחור פעורת פה. נציגת העובדים הבינה טוב יותר מהמחוקקים הזריזים מה ראוי לשלם ומה לא, איזה עול יכולים המעסיקים ואף המדינה לשאת, ומה ייחשב כפיצוי מוגזם.
אך המחוקקים הנלהבים לא הותירו לצדדים המקצועיים – נציגי העובדים, נציגי המעסיקים ונציגי הממשלה – לקיים דיון מעמיק שבסופו יוצע מנגנון פיצוי רציונלי לשולחן הכנסת, אלא הזדרזו להציב רף גבוה ולא לגמרי מגובש. משעה שעשו כך לא נותר להסתדרות אלא לברך על המוגמר. נותנים, לא תיקח?
שלא לציטוט מודים אנשי ההסתדרות כי לא ציפו להצעת פיצוי כה נדיבה. פיצוי שכלל לא בטוח כי ראוי לתת אותו, משום שעלותו עשויה להיות נטל כבד על תקציב המדינה ואף לשבש הליכי ניהול בתוך הארגונים עצמם.
לא צריך להמציא את הגלגל מחדש
מדוע בעצם היה צריך להמציא את הגלגל מחדש? הרי מנגנוני פיצוי בשל פעולות איבה קיימים בכל אותם ישובים המוגדרים אזורי ספר. לגבי אותם ישובים שאינם מוגדרים ככאלו, חיפה בראשם, אפשר היה לקחת מנגנון קיים המושתת על חוק קיים ולהסב אותו בקלות יתירה לצורך זה – "דמי מחלה".
חוק דמי מחלה מותאם למצב בו עובד נאלץ להיעדר מעבודתו בשל סיבה שאין לו שליטה של ממש עליה. החוק מאפשר לעובד לקבל שכר עבור מקסימום 18 ימי היעדרות בשל מחלה בשנה. כמו כן, מי שלא מיצה את כל 18 הימים יכול לצבור את היתרה בשנה שלאחריה. ניתן היה להגדיר פיצוי חד פעמי לפי עיקרון זה וחסל.
אמנם דמי מחלה אינם מכסים את מלוא השכר, אלא כ-75% ממנו. אך אל לנו לשכוח כי בפועל העובד לא עבד, ולכן יש בכך מן ההגינות (גם במנגנונים שנקבעו העובד לא מקבל את מלוא שכרו ומוותר על חלק מההטבות המגיעות לו, כמו ימי חופשה).
כך כולם נושאים בנטל במינון זה או אחר: העובד הצפוני שנאלץ להיעדר מעבודתו מקבל חלק ניכר משכרו למרות שלא עבד; המעסיק נושא אף הוא בנטל; והמדינה, משמע כולנו, נרתמת לפצות את המעסיק על חלק ניכר מההוצאה – שהרי היעדרות של עובדים בודדים בשל מחלה היא דבר שבשגרה, אך היעדרות מאסיבית בתשלום, היא כבר נטל שלא ניתן לצפות מאף מעסיק שיישא בו.
אז מדוע לא נהגו קברניטינו בדרך זו? האם זה בגלל פופוליזם זול של מחוקקים זריזים, אפילו כוונותיהם טובות? האם זה בגלל שהאוצר חיפש בכל דרך לחסוך? או האם זה בגלל נציגי המעסיקים השונים, שקודם כל ראו רק את טובת שולחיהם ובעיקר חיפשו דרכים לצמצם את הנזק? ואולי כל אלו יחד יצרו את המהומה המיותרת, שבתורה יצרה תוצאה יקרה ולא מאוזנת הנפתחת כעת לדיון מחודש?
