שיווק: המערה הכחולה – מותג כוזב

המערה הכחולה באי קפרי היא אולי האטרקציה המוכרת ביותר בדרום איטליה – המדינה המתוירת בעולם. לכן, כתופעת טבע ששמעה הגיע למרחוק, תייר בר דעת לא יפסח על ביקור בה. מה יאמר עם חזרתו לשואלי ה"איך היה?", שהדיר את רגליו ממנה?
גם כותב שורות אלו נכנע ללחץ ההמון והפליג בוקר שמשי אחד בתחילת חודש יולי מהעיירה סורנטו לאי הסמוך קפרי כדי לחזות בפלא הגיאולוגי. פעולה זו נעשתה מתוך חשש ותקווה. חשש שנבע ממידע מוקדם על נחילי תיירים המציפים את האתר, ותקווה על כך שאם כולם מגיעים לשם אז כנראה שאולי בכל זאת מדובר במשהו מאד מיוחד.

הסתבר כי חוכמת ההמון קרסה באחת. האיטלקים החביבים (גם כשהם דופקים אותך, זה בחיוך. כנראה שאי אפשר באמת לכעוס עליהם) לקחו את המותג הידוע, שאולי לפני עשרות שנים הצדיק חלק מהמוניטין שנבנה לו, ופיתחו סביבו תעשיית ענק המספקת כלום תמורת הרבה מאד כסף.
וההמונים, שבויים בחבלי קסמו של מותג שנופח מעבר לכל פרופורציה, ממשיכים להגיע ומשלמים. רובם גם לא מתלוננים. כי אנשים לא אוהבים להודות שהם פראיירים. לכן, או שהם עוסקים בשכנוע עצמי עמוק שזה כן היה כדאי, או שהם בולעים בשקט את העלבון.

הנסיעה והביקור בפלא הכחול נחלקים לשלושה שלבים:
שלב ראשון, שייט במעבורת מסורנטו לקפרי: שייט הוא הדרך היחידה להגיע אל האי מהיבשה. מחיר הנסיעה (כ-20 דקות) במעבורת עמוסת נוסעים, חלקם בעמידה – 15 יורו לאדם, לכיוון אחד.
שלב שני: שיט בסירת מנוע יחד עם עוד כשני תריסרים של תיירים מלאי ציפיות אל פתח המערה הכחולה (כ-10 דקות). המחיר – 12 יורו לאדם.
עומדות להן יותר מעשר סירות מנוע מלאות בתיירים לפני פתח קטן בסלע שקוטרו כמטר וממתינות. יש תור ארוך והפתח (וגם המערה) קטנים להפליא. השמש קופחת ללא רחם על ראשי התיירים. יפנים, גרמנים, אנגלים. הם מגיעים מכל העולם, הפראיירים, וממתינים. אין הרבה ישראלים בקהל לכן ההמתנה נינוחה ורגועה. בכל זאת, לאחר חצי שעה של המתנה, ישראלי אחד שואל את מפקד הסירה שלו מתי יש סיכוי להיכנס למערה, יש שם צל. הוא לא יודע, המפקד, הוא רק עובד כאן. אבל כדאי שנדע שהיום יש לנו מזל, כי בדרך כלל זמן ההמתנה הוא שעה ויותר. חם, טוב שהבאנו מים.
אכן היה לנו מזל. לאחר 45 דקות הגיעה אל דופן הסירה שלנו סירת משוטים קטנה (רק היא מסוגלת להיכנס בעד הפתח הזעיר של המערה) וזלגנו, צמד מאושרים, לתוכה.
שלב שלישי ואחרון בהחלט, הכניסה למערה: "לשכב" מצווה משיט הסירה (רק בשכיבה על קרקעית הסירה ניתן להיכנס בעד הפתח) ומוסיף: "אם תהיו מרוצים מהשירות יש לתת לי טיפ".
הסירה שטה אל הפתח וחלפה דרכו. מערה קטנה, מים כחולים, צבע עמוק ויפה. הרעש בפנים נוראי כי המערה הקטנה ונמוכת התיקרה מלאה בסירות כמו זו שלנו, ובכל סירה שייט המנסה להסביר ליושביה מה אנחנו רואים. אי אפשר כמובן להבין כלום, אנגלית עילגת ורעש נוראי (תהודה של מקום סגור וקטן, אתם יודעים) משבשים כל ניסיון כן להיות מנומס ולהקשיב. הסירה שטה לאורך קירות המערה במשך 90 שניות (זו לא טעות, דקה וחצי!) ויוצאת שוב לאוויר הים, בתור ממתינות סירות נוספות, יש לחץ.
מחיר הכניסה למערה – 12.5 יורו לאדם. טיפ למשיט – 2 יורו.

אז מה היה לנו? קיבלנו ביקור של דקה וחצי שכלל אפשרות לראות מים בצבע כחול יפה ואפשרות להגיד כי ביקרנו במערה הכחולה. בתמורה השקענו סכום של כ-280 ₪ לאדם וכ-3 שעות של נסיעות והמתנה. (את האלמנט, שקלול העלות הכוללת של כחצי יום בחו"ל, לא נחשיב.)

מותג איכותי נותן ערך מוסף למי שרוכש אותו. הקונה גם מוכן לשלם עבורו יותר כדי להתהדר בבעלות על המותג או בקשר שיש לו אליו (גם אם זה קשר זמני כמו ביקור באתר תיירות רב מוניטין). האיטלקים הפכו את המערה הכחולה למותג כוזב. רבים מהמבקרים בה חשים אכזבה ותחושה של ניצול. המסחטה ממשיכה לעבוד כי האיטלקים נהנים מהצורך הפסיכולוגי של אנשים שלא להודות בטעות, או להצטייר כביקורתיים.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שוקי שטאובר

שוקי שטאובר

חוקר, סופר, עיתונאי, יועץ ומרצה בתחומי ניהול, עבודה וקריירה

מאמרים נוספים מרחבי האתר שעשויים לעניין אותך

בחזרה לאותנטיות

הולכים ומתרבים המצבים בהם השוכר דירה במסגרת איירביאנבי לא פוגש את המארח. זה משאיר לו מפתח במקום מוסכם, ואם צריך מתקשרים בכתב או בשיחת טלפון.

סיור היסטורי קצר

ביקרתי בכמה מאתריה הבולטים של ולורה, העיר השלישית בגודלה באלבניה, בה הוכרזה עצמאות המדינה בשנת 1912. מוזיאון העצמאות הקטן, מספר את סיפורה של אותה שנה.

המסע לוולורה

בשעה רבע לאחת-עשרה רכשתי כרטיס נסיעה במיניבוס ארוך (25 מושבים) שעוד מעט ייסע ל-ולורה המרוחקת 181 ק"מ מסרנדה. השארתי במשרד הכרטיסים את הטרולי והלכתי לאכול