הפסקת פעילותה של פועלים סהר בתחום ניהול פעילות המוסדיים באסיפות כלליות, מהווה הזדמנות למוסדיים לשפר את דפוסי הניהול שרווחו אצלם בעניין זה.
להוצאה של פעילות ארגונית לקבלן חיצוני יש סיבות לגיטימיות וסיבות לגיטימיות פחות.
סיבה לגיטימית היא לרצות ליהנות מערך מוסף אמיתי של ספק שמביא עמו מומחיות או יתרון לגודל. במקרים כאלו הארגון הלקוח נהנה מרמה מקצועיות גבוהה יותר ו/או חיסכון בעלויות, לעומת מצב בו היה מנהל את הפעילות בעצמו.
סיבה לגיטימית פחות היא לרצות להיפטר מקשיים הכרוכים בניהול פעילות הנתפסת כמורכבת לניהול, לא בגלל סיבות מקצועיות דווקא; אלא בשל אילוצים מבניים כמו חקיקה, רגולציה, יחסים עם בעלי עניין אחרים או פוליטיקה ארגונית. במקרים כאלו הפעלתו של קבלן חיצוני אינה נעשית בהכרח לטובת העסק, אלא לטובת ההנהלה שרוצה לחסוך מעצמה את כאב הראש הניהולי.
קבלן חיצוני הוא כלי תפעולי
לא נכון להשתמש בקבלן לשם קבלת החלטות ניהוליות, קבלן חיצוני הוא כלי תפעולי. הנהלה צריכה לנהל, קבלן לא אמור לעשות זאת במקומה.
האם יש מי שייטען כי בחירת דירקטורים לחברות בהן מושקעים הגופים המוסדיים היא פעולה תפעולית? זו החלטה ניהולית חשובה המצויה בליבה האסטרטגית של גופים כמו קרנות פנסיה ובתי השקעה.
מרבית המוסדיים, אולי כולם, לא יוכלו לרחוץ בניקיון כפיהם גם אם יטענו כי פועלים סהר הייתה רק גורם מייעץ. עצות ניתן לקבל או לדחות, אבל עם פועלים סהר עבדו, על פי רוב, על מנגנון אוטומטי. זה נעשה בגלוי. לאסיפות הכלליות לא הגיעו מנהלי המוסדיים אלא מיופי כוחם, אנשי פועלים סהר. הם המליצו והם מימשו את ההמלצות, הן לא באמת נבחנו לעומק אצל המוסדיים. בפועל, מנהלי המוסדיים הוציאו נתח מקבלת ההחלטות הניהולית שלהם לקבלן חיצוני. זה צעד חריג, אבל איש לא פצה פה וצפצף, הרגילו אותנו לזה.
פתאום התכנסות האסיפה הכללית של לאומי מחייבת את המוסדיים לקבוע מדיניות, וטוב שכך. למזלם, את טבילת האש הניהולית הם עושים במוסד שמתנהל בשקיפות גבוהה יחסית, עם מימשל תאגידי מהטובים בישראל. כך שטעויות גדולות לא יכולות להתרחש כאן. בהמשך הדרך, כאשר המוסדיים ימשיכו לקבל בעצמם החלטות וללכת לאסיפות כלליות, של חברות פחות מסודרות בהן השקיעו, אז אולי כבר יצטבר אצל מנהליהם מספיק ניסיון וביטחון שיאפשר להם לנהל טוב יותר את כספי ההשקעות של לקוחותיהן. הידע על החברות בהן הם משקיעים צריך להיות אצלם, לא אצל קבלן חיצוני.