הדרישה לבעלות על רכב כתנאי קבלה לעבודה היא דרישה בלתי לגיטימית, גם אם ניתן החזר הוצאות רכב. העובד אינו צריך לשמש כספק ציוד של המעביד, בוודאי לא של רכושו האישי
בחודשים האחרונים תוהים משרדי האוצר והתחבורה בינם לבין עצמם, האם לא הגיעה העת להניח את היד על מקלטי המס האדירים הקשורים ברכב הצמוד, החזר הוצאות רכב וכדומה.
יש לברך על הרצון לנהוג מידה של שוויון בין בעלי רכב הזוכים לסבסוד עלות השימוש בכלי רכבם דרך מכבסת המס (החוקית, יש להודות) של מעסיקיהם, לבין אלו שאינם נהנים מכך. ואנו, מדור ניהול, מבקשים בהזדמנות זו גם לבחון את הסוגיה מההיבט הניהולי.
הרכב הפרטי הפך לכלי תגמול כה פופולרי ומובן מאליו, עד שכבר לא בוחנים עד כמה אמנם ראוי כי אלו יהיו פני הדברים. הבה נבחן לדוגמא את מנגנון התגמול המכונה "החזר הוצאות רכב", למי שתנאי העסקתם מחייבים בעלות על כלי רכב.
לא פעם אנו חוזים במודעות דרושים התובעות בעלות על רכב כתנאי קבלה לעבודה, בעיקר כאשר מדובר במשרות של אנשי מכירות, שליחים ואחרים. תביעה זו היא בלתי לגיטימית בעליל, עד כי נראה לנו שהיא עומדת בניגוד לעקרונות שהיתווה חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. התאמה לתפקיד היא פונקציה של כישורים ולא של בעלות על טובין. אם אדם מתאים לתפקיד של איש מכירות או שליח, יואיל מקום העבודה להעמיד לרשותו כלי רכב או קטנוע, ולא ימנע ממנו את ההזדמנות לעבוד רק מסיבה זו.
חוסר הלגיטימיות של דרישה זו הולך ומתעצם גם בהקשר אחר, ההקשר הכלכלי. הרי במילים אחרות אומר המעסיק הפוטנציאלי לעובד החדש (וגם לזה שגייס, העובד בעל הרכב): "אני רוצה שיהיה לך רכב משום שאנחנו מתכוונים לעשות בו שימוש לצורכי העבודה". מעסיקים אלו משתמשים, אם כך, ברכושם של העובדים לצורכי העסק שלהם.
אמנם, במקרים רבים מוענק לעובדים החזר הוצאות רכב, אבל החזר זה לא הופך את הדרישה ללגיטימית. הוא אולי רק מצמצם במידת מה את חומרתה. הרי ברור שלמעביד כזה כדאי יותר לעשות שימוש בכלי הרכב של עובדיו מאשר להחזיק בצי כלי רכב משל עצמו. כלל וכלל לא בטוח שהדבר כדאי לעובד. במקרים רבים החזר ההוצאות מכסה את הוצאות הדלק, הביטוח ולעיתים אף תיקונים. במקרים רבים מאד, ההחזר אינו מכסה את הבלאי ואת השחיקה.
אבל גם אם ההחזר מכסה את מלוא הוצאות הרכב, כולל ההוצאות העקיפות, עדיין דרך התנהלות זו אינה ראויה. המעסיק צריך לספק את כלי העבודה לעובד. הוא אינו יכול לחייב אותו להשתמש ברכושו הפרטי לצורכי עבודה, במיוחד כאשר מדובר באחד ממרכיבי הרכוש העיקריים של העובד.
כללי המשחק צריכים להיות ברורים: העובד מספק עבודה, המעסיק מספק לו כלים לביצועה ומשלם את שכרו. העובד אינו צריך לשמש כספק ציוד של המעביד, בוודאי לא של רכושו האישי.
