שוקי שטאובר מציע לראשי הוועד בחברה: תנו לתקשורת פעם אחת סיבה טובה לפרגן לכם, למשל על ידי ויתור יזום על חשמל חינם מעבר לגובה הצריכה הממוצעת במשק. פנייה נאיבית או צעד פרגמטי?
ושוב עולה חברת החשמל לכותרות, הפעם בשל ההחלטה להפסיק את תשלומי השכר החריג לבכירי החברה. התשלומים החריגים ליתר אלפי העובדים בחברה יידונו במסגרת משא ומתן.
שנים של ניהול גרוע, הנעדר בעל בית אמיתי, גרמו לחברת החשמל להתנהל כחצר ביזנטית שבה השולט בפועל הוא ועד העובדים. רכוש יקר מאד של הציבור הפך לכלי משחק בידי קבוצות אינטרס מגוונות שעשו עם החברה ובתוכה כבתוך שלהם. היעדר מנגנון משמעותי של בקרה ופיקוח רק העצים את התופעה.
רבים היו שותפים לחגיגה ולכשל המוסרי והניהולי – שרי אנרגיה ותשתיות לדורותיהם, פוליטיקאים מקומיים, חברי דירקטוריון חסרי שיניים של ממש והנהלות דלות כוח. ללא מאמץ מיוחד נכנס ועד העובדים לנעלי הניהול והתערב בצורה חסרת תקדים בהחלטות ניהוליות שאין בינן לבין ייצוג עובדים ולא כלום.
ולמרות הכל, בחברת החשמל עובדים בני אדם שאיכפת להם מה חושבים עליהם. רבים מעובדים אלו נמצאים במצב פסיכולוגי לא פשוט. בסתר ליבם הם הרי יודעים כי חלק ניכר מהביקורת המוטחת באופן ההתנהלות של החברה מוצדק אך מצד שני הם יושבים על בור שומן שכמעט אף אחד, גם לא מטיחי הביקורת, לא היה שש לוותר עליו.
ברמה האופרטיבית חברת החשמל עובדת לא רע בכלל. כבר שנים שהיא זוכה, למשל, לציון שירות גבוה. ההשקעה בתחום זה נועדה לא רק לשפר את תדמיתה אלא נראה שיש בה גם משום רצון כן לתקן, ולו במעט, את הרושם השלילי שהתנהלותה הכלכלית מעוררת בציבור.
אך בכך אין די. התפטרות של יו"ר, חריגות שכר מתמשכות, נפוטיזם צרוף וכמובן החשמל חינם המיתולוגי לא יאפשרו לה להשתחרר מהתדמית השלילית.
והתדמית, גם בעובדים היא דבקה. מוצג בפניך אדם שהוא עובד חברת החשמל. כישראלי ישיר ומחוספס צפוי שתשאל אותו אם נכנס לחברה בזכות אביו או שהיה זה אביה של אשתו שדאג לפרנסת המשפחה. ברוב המקרים אחת מהתשובות תהיה נכונה. 'חשמל חינם אהה?' יהיה המשפט השני של המכר החדש. 'נו מה', יתנצל העובד הנבוך (אם עוד לא פיתח עור עבה מספיק) 'ולחברי אגד ודן אין נסיעות חינם באוטובוס?'.
כאשר אנו מתארים כשל ניהולי אנו תמיד מפנים את חיצי ביקורתינו להנהלה. ועד עובדים מתערב בניהול ככל שמאפשרים לו להתערב – אליו כמעט אף פעם אין לנו טענות. הפעם נחרוג ממנהגינו ונפנה לוועד.
דאגה לעובדים אינה מתמצית רק במישור הכלכלי, החשוב מאד לכשעצמו. דאגה כוללת לעובדים היא גם איכפתיות מאיכות חייהם ותחושותיהם. רבים מעובדי חברת חשמל פיתחו לעצמם מערכת של הצדקות מספקות כדי לחיות בשלום עם התחושה שחלק מאלו הפוגשים בהם סבורים שהם חיים היטב וללא הצדקה על חשבונם. אך יש בין עובדי חברת החשמל עובדים לא מעטים שלא חיים בשלום עם התדמית הזו. לכל אחד איכפת מה חושבים עליו.
אפשר שפנייתנו זו שאנו עומדים להפנות לוועד תיתפס כנאיבית, אך היא כלל אינה כזו. כל כולה פרגמטיזם צרוף: תוותרו פעם, למען השם, אם לא למען הציבור אז לפחות למען העובדים אותם אתם מייצגים. אל תוותרו מתוך חולשה, אלא מתוך עוצמה. אל תעשו כל פעם כנס חירום כאשר מישהו, בדרך כלל מהאוצר, מעז לנסות להחזיר את המערכת לגבולות השפיות.
קומו ובצעד אבירי, ללא משא ומתן וללא איומים אלא ביוזמתכם, אימרו שאתם סבורים כי ראוי שהחשמל חינם צריך להיות רק בגובה הצריכה הממוצעת במשק. הפגיעה הכלכלית של יוזמה כזו בעובדים בטלה בששים, אבל איזה שיפור תדמיתי זה ייצור לכם. חישבו באיזו גאווה יסתובבו עובדי החברה ולאיזה טפיחות שכם יזכו מסביבתם.
תנו גם לתקשורת פעם אחת סיבה טובה לפרגן לכם ולקשור כתרים לראשיכם. כמה זה כבר יעלה? העוצמה אצלכם, ולהנהלה אין יכולת לשנות את תדמית החברה כפי שלכם יש.
זה לא יהיה ויתור, זו תהיה נתינה. זה לא ביטוי של חולשה, אלא של כוח. נסה את זה מיקו (מיקו צרפתי, יו"ר ועד עובדי חברת החשמל) ותחוש את ההבדל בין עסקנות כוחנית למנהיגות אמיתית.
