הגלובליזציה העמידה את ארגוני העובדים בעולם בפני בעייה לא פשוטה, אך הם מתחילים להתאושש, ולהקים התארגנויות בינלאומיות של עובדים. האם ישגשגו שוב? ימים יגידו
הגלובליזציה העמידה את ארגוני העובדים בעולם בפני בעייה לא פשוטה. החלום המרקסיסטי של פועלי העולם המאוחדים מעולם לא הבשיל לכלל מעשה. נציגויות של עובדים מושתתות בדרך כלל על רמה מקומית וענפית. גם הסולידריות וההתארגנות הרחבה יותר בדרך כלל לא חרגה מגבולותיה של המדינה בה פעלו.
קשרים בין איגודים מקצועיים מארצות שונות התקיימו רק ברמה של כנסים בינלאומיים ושיתופי פעולה ברמה העקרונית. מעולם לא היו מאבקים מקצועיים חוצי גבולות. המאבקים התנהלו תמיד בין איגודים מקומיים למעסיקים מקומיים. אופי המעסיק ומבנהו הארגוני קבע גם את אופי האיגוד, בין אם ברמת המעסיק הבודד (כמו ארגון עובדי התעשייה הצבאית) או ברמת הענף התעשייתי (כמו ארגון עובדי בתי המלון). אצל עובדים משכילים אופי האיגוד נקבע גם על ידי המקצוע (למשל, איגוד המהנדסים, או המורים).
אחת הסיבות המרכזיות לכך שההתארגנות עלתה מהמישור המקומי/ענפי למישור הארצי נבעה מאותה סיבה ממש – מבנה התארגנות של מעסיק ייחודי, אשר רמת ההתארגנות של עובדיו היא גם הגבוהה ביותר – המעסיק הממשלתי (המוביל את השירות הציבורי) שהוא מעסיק ארצי. ולכן האיגודים הקימו מולו גופים ארציים משלהם.
אבל אז צצה לה הגלובליזציה וטרפה את הקלפים. אחד ממאפייניה היא היותה כלי עוקף איגודים. אם זה עניין יקר להעסיק אנשי היי-טק בארה"ב, מעבירים עבודה להודו. אם עולה הרבה כסף לתפור בישראל, העבודה עוברת לסין או למצרים וכך הלאה. האיגודים מביטים בתהליך ועיניהם כלות. שולחיהם מאבדים עבודה לטובת עובדים המנוצלים על ידי מעסיקיהם בארצות אחרות. במילים אחרות, כלכליות משהו, יאמרו כי "עמיתינו בניכר עובדים במחירי היצף, תוך שהם מזיקים לנו ולעצמם".
הגלובליזציה, מוצאים האיגודים המקצועיים (ולא רק הם), טובה למנהלים ולמקצוענים ששכרם גבוה יחסית, ורעה מאוד לעובדים הפשוטים. הרי לא במקרה מתנהלות הפגנות נגד גלובליזציה ברחבי העולם. למנהל ולעובד המומחה מאפשרת הגלובליזציה יתר ניידות בינלאומית, העשרה מקצועית ושיפור פוטנציאל ההעסקה. לעומת זאת, היא מקצצת בתנאי עבודתו של העובד הפשוט. ובכך הגלובליזציה מרחיבה פערים חברתיים, ועל כך יוצא הקצף.
האיגודים מתחילים להתאושש
אך האיגודים המקצועיים, איטיים מטבעם, מתחילים להתאושש מההלם. זעיר פה זעיר שם, בשלב זה בעיקר בתעשיות מסורתיות – מתכת ופלדה בראשן – מתחילות התארגנויות בינלאומית של עובדים. בשלב ראשון החלו התארגנויות כאלו אצל מעסיקים גלובליים, בעיקר בתעשיית הרכב.
לדוגמא: הנהלת פולקסוואגן הודיעה בשנה שעברה כי היא מתכוונת לפטר עובדים ולסגור מפעלים. לפני מספר חודשים נפגשו בדרום אמריקה חברי ועדי העובדים ממפעלי פולקסוואגן ברחבי העולם (בברזיל מעסיקה פולקסוואגן רבבות עובדים), והחליטו לגבש אסטרטגיה של מאבק בינלאומי, הכולל הפסקות עבודה.
השלב השני של ההתארגנות הגלובלית היא יצירה של איגודים מקצועיים בין לאומיים. לפני כחודשיים דווח על שאיפתם של איגודים רבי עוצמה ומוניטין מארה"ב, גרמניה ובריטניה ליצור איגוד מקצועי בינלאומי שיציג חזית אחידה מול חברות רב לאומיות "המנצלות את פריסתן הגלובלית כדי להעביר פעילות למדינות שבהן ההגנה על העובדים היא הפחותה ביותר", ואשר מטבע הדברים עלות העבודה בהן היא הנמוכה ביותר.
כך בעצם החל המאבק בין ארגוני עובדים למעסיקים באמצע המאה התשע עשרה. עובדים נאנקו תחת עולם של תנאי עבודה קשים. החלו התארגנויות מקומיות, לאחריהן התארגנויות ענפיות, ולבסוף הוקמו איגודים ארציים, שהיוו את ניצני המפלגות הסוציאל דמוקרטיות. רבות מהן הפכו ברבות השנים למפלגות שלטון.
התנהלות לא מושכלת של המעסיקים גרמה לשגשוגם וחיזוקם של האיגודים המקצועיים. גלובליזציה ושמרנות יתר הביאה לדעיכתם בעשרים השנים האחרונות. האם האצבע הקלה של מעסיקים וממשלות על הדק הגלובליזציה לא עשויה לבשר את חידוש שגשוגם של האיגודים המקצועיים? ימים יגידו.
