עבודה: מי מפריע להסתדרות לפקח?

בעקבות התנגדות התעשיינים לכך שההסתדרות תפקח על קיומו של חוק שכר מינימום, גנז עיני את ההצעה. האם כדי לא לקעקע את יחסיו הטובים עם התעשיינים הקריב עיני את אחד ממשימותיו המרכזיות של כל ארגון עובדים?


לאחרונה הציע עופר עיני, יו"ר ההסתדרות, כי ההסתדרות תהיה זו שתפקח על קיומו של חוק שכר מינימום.

הרומן שנרקם בין נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש לבין עיני רצוף תשבחות הדדיות והסכמות רבות. בין השאר מסכימים השניים על הצורך בכיבוד חוקי עבודה על ידי מעסיקים, על הצורך בהידברות משותפת, והם אפילו מסכימים כי קשה מאד להתקיים משכר מינימום.

בסביבה אוהדת כזו הניח עיני לפיתחם של המעסיקים הפרטיים את ההצעה לפיקוח על חוק שכר מינימום, אבל ברוש התנגד. "ההסתדרות היא ארגון עובדים ואינה ממשלה", נימק פורמלית את התנגדותו. "היא אינה רשאית ליטול על עצמה את התפקיד של אכיפת חוקים, מכיוון שזה אינו מתפקידה".

זהו כמובן נימוק לא מספק. כל אחד יכול לבצע את משימת הפיקוח, כל עוד יש הסכמה על כך בין המבצע לבין מי שיכול להאציל לו את סמכות הפיקוח, במקרה זה – הממשלה. אך במקרה זה, היוזמה נקטעה בעודה באיבה. ברוש התנגד, ועיני גנז את הצעתו.

את התנגדותו של ברוש אפשר אולי לא לאהוב, אך ניתן להבין. יש הבדל בין הצורך שבהצגת עמדות התומכות בהעסקה הוגנת (ואנו גם בטוחים כי ברוש מאמין בכך בכל ליבו), לבין הסכמה כי נציגי הסתדרות יסתובבו בתוך המפעלים כמפקחים מכוח סמכות ממשלתית. הם עשויים אפילו להביך חלק מחברי ההתאחדות, שאולי, בלי משים, לא עמדו בכל דרישות ההעסקה שהושתו עליהם מכוח החוק וההסכמים הקיבוציים.

מנגד, הסכמתו של עיני לגנוז את ההצעה מובנת הרבה פחות. יתכן שביקש לא לקעקע את יחסיו הטובים עם ברוש, אך אם לצורך זה הקריב את אחד ממשימותיו המרכזיות של כל ארגון עובדים – להשגיח כי העובדים זוכים לתנאים הוגנים ומקבלים את המגיע להם – ספק אם המחיר ראוי. לא די להשיג הישגים. חשוב אף יותר לוודא את מימושם. עיני בא עם רעיון טוב, ונסוג ממנו.

בעצם, אף אחד לא מפריע להסתדרות לפקח. נכון, קל יותר להיכנס למפעל מכוח סמכות שלטונית, אך גם אם זו לא ניתנת, אפשר לפקח ביעילות. פשוט צריך לעבוד יותר קשה.

נציג הסתדרות, לו הייתה ניתנת לו סמכות שלטונית, יכול היה להיכנס למפעל, לבדוק תלושי משכורת ולתשאל עובדים. אבל גם אם לא ניתנה לו סמכות כזו, מה בעצם מונע ממנו לכתת את רגליו, לנסות להיפגש עם עובדים מחוץ לכותלי המפעל, לנסות לשוחח עמם כשהם יוצאים מהעבודה, אפילו במחיר עימות עם המאבטחים בשער, שאולי ינסו להרחיקו בהוראת הנהלה?

מה מונע ממנו לפגוש עובדים ממורמרים או כאלו שפוטרו ומוכנים לנדב מידע? מה מונע ממנו להיפגש עם בן/בת הזוג של עובד/ת שחושש/ת לדבר? הוא פשוט צריך לעבוד יותר קשה. הוא צריך להיות מונע מתחושה של שליחות, או שהוא פשוט צריך לקבל הוראה מעיני לפעול בדרך זו.

התלטפותם ההדדית של ברוש ועיני צריכה להיות מוגבלת. הידברות והערכה הדדית הם דברים חשובים. אבל עיני צריך לתת לעובדים שזקוקים לו, שהם מקבלי שכר המינימום וחסרי הקביעות, ולא עובדי רשות שדות התעופה, תחושה כי הוא עומד לצדם, וכי אינו אפוף שכרון חושים מהאהדה וההערכה שמרעיפים עליו נציגי המעסיקים. 

 

מאמר זה פורסם גם כאן: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3222392,00.html

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שוקי שטאובר

שוקי שטאובר

חוקר, סופר, עיתונאי, יועץ ומרצה בתחומי ניהול, עבודה וקריירה

מאמרים נוספים מרחבי האתר שעשויים לעניין אותך

בחזרה לאותנטיות

הולכים ומתרבים המצבים בהם השוכר דירה במסגרת איירביאנבי לא פוגש את המארח. זה משאיר לו מפתח במקום מוסכם, ואם צריך מתקשרים בכתב או בשיחת טלפון.

סיור היסטורי קצר

ביקרתי בכמה מאתריה הבולטים של ולורה, העיר השלישית בגודלה באלבניה, בה הוכרזה עצמאות המדינה בשנת 1912. מוזיאון העצמאות הקטן, מספר את סיפורה של אותה שנה.

המסע לוולורה

בשעה רבע לאחת-עשרה רכשתי כרטיס נסיעה במיניבוס ארוך (25 מושבים) שעוד מעט ייסע ל-ולורה המרוחקת 181 ק"מ מסרנדה. השארתי במשרד הכרטיסים את הטרולי והלכתי לאכול