"יש פער בין רצון של נשים דרוזיות צעירות לרכוש השכלה גבוהה לבין הלגיטימציה שיש לשאיפה כזו בחברה הדרוזית".
כך סיפרה ד"ר אורנה בלומן מאוניברסיטת חיפה במסגרת סמינר בינלאומי של האגודה הישראלית ליחסי העבודה. בלומן, העורכת מחקר על דפוסי ההעסקה של נשים דרוזיות משכילות, סיפרה כי לאחר שנשים אלו רוכשות השכלה אקדמית ושבות לביתן, לכפר, הן מתחתנות "וצריכות להרכיב מחדש את מרכיבי הזהות שלהן". לדבריה, השיבה הביתה יוצרת ניגוד לאפשרויות שמציבה בפניהן ההשכלה הגבוהה. הצורך לעבוד בסביבה הולמת של צניעות וניידות מוגבלת משפיע על מידת ההשתתפות שלהן בשוק התעסוקה.
בסקר שנערך במסגרת המחקר (שטרם הושלם) בקרב 21 אקדמאיות צעירות מועסקות מהכפר מרר עלה כי 20 מהן נשואות, ל-7 מהן יש רישיון נהיגה אבל אף לא אחת מהן מגיעה לעבודתה עם מכונית משלה. כולן נוסעות בתחבורה ציבורית למקום עבודה קרוב יחסית, עד חצי שעת נסיעה מביתן. מאליו מובן שמגבלה זו מצמצמת את אפשרויות התעסוקה שלהן.
ואמנם, נמצא כי רק 20% מהן עובדות בתחום שנוגע להשכלתן, הרוב מועסק בעבודות מדרג נמוך יותר. בלטה ביניהן מהנדסת מהטכניון המועסקת כמוקדנית במרכז שירות טלפוני.
מה הן צריכות את זה?
שאלתי את אורנה בלומן מה מניע את הנשים הללו ללכת ללמוד לימודים גבוהים ולהכניס את עצמן למצב מתסכל כל כך.
היא השיבה כי כלל אינה בטוחה שהצעירות אכן יודעות שהן עומדות להיקלע למצב מתסכל בתום לימודיהן. כמו כן זו יכולה להיות העמדה של המתבונן מהצד ולאו דווקא עמדתן. לדעתה, מצב כזה הולם רבים מאוד מהסטודנטים (לאו דווקא נשים ולאו דווקא דרוזים) – "נדמה" להם שהם יודעים מה יקרה אחרי הלימודים ורק לחלק מהם מתברר שזה באמת מה שקרה.
על החברה הדרוזית, אומרת בלומן, כי זו חברה שנמצאת במצב של תמורות מהירות, לא רק ביחס לנשים אבל בעיקר ביחס לנשים. שינוים אלו גורמי לצעירי העדה, ולנשים במיוחד, לחשוב שעתידם יהיה שונה מזה של הוריהם והורי הוריהם. לדבריה, העובדה שהם מבינים כי עליהם לעשות משהו אחר בנוגע להשכלתם היא רק חלק מהתמונה ומעידה על הבנה אינטואיטיבית של כיוון התמורה.
בלומן אינה סבורה כי יהיה זה נכון להאשים את הנשים בהשתתפות בתהליך שהוא חסר טעם או עקר מבחינתן. בראש ובראשונה משום שלחלק לא מבוטל זה הצליח, גם אם במידה חלקית. "מבחינתן, עצם היציאה מהבית לעבודה זה משהו גדול ורב חשיבות", היא אומרת.
