מדיניות האפליה המתקנת, שסייעה לרונית קן להתמנות לממונה על ההגבלים העיסקיים, פותרת עוול מגדרי אך במקביל פוגעת בזכותו של הפרט – במקרה זה הגבר – לשוויון הזדמנויות בקבלת משרה
כה אמר השר אולמרט בעניין בחירתה של רונית קן לתפקיד הממונה על ההגבלים העיסקיים: "בבחירה בין מועמדים לתפקידים בכירים, בתנאים שווים, אני מעדיף למנות נשים לתפקידים בכירים. כך פעלתי בעבר, כך אני פועל עתה וכך אפעל בעתיד".
טוב ויפה. מעטים הם כיום המתנגדים למדיניות של אפליה מתקנת בשירות הציבורי. אין חולק כי שדולות הנשים בארץ, כמו גם בעולם כולו, העלו בהצלחה מעוררת כבוד על סדר היום הציבורי את אפליית הנשים בשוקי התעסוקה; על כן במדינות רבות נעשית פעילות נמרצת לתיקון המצב, בין השאר על ידי מה שמכונה 'אפליה מתקנת'. משמעותה, כאשר גבר ואשה בעלי כישורים שווים יהיו מועמדים למישרה מסוימת – תזכה בה האשה רק משום היותה אשה.
אך לפעילות תיקון זו, חשובה ככל שתהיה, יש גם פן אפל. אפליה, גם אם היא 'מתקנת', עדיין היא אפליה. כדי לתקן עוול מגדרי/מגזרי נאלצים לפגוע בזכויות הפרט, ובכך מתקנים עוול על ידי גרימת עוול.
בלהט הרצון לתיקון יש מי ששוכחים כי ישנם גברים שלא זכו עקב כך להזדמנות שווה. אם כישוריו של מועמד גבר שווים לכישוריה של מועמדת אשה, הרי צריך להינתן לו (וכמובן גם לה) חמישים אחוזי סיכוי לזכות במישרה. אך לא אלו הם פני הדברים; לגבר, כשמונחלת מדיניות של אפליה מתקנת, אין סיכוי לזכות.
נשאלת איפה השאלה האם אין במדיניות זו כדי לפגוע בזכותו של הפרט – במקרה זה הגבר – לשוויון הזדמנויות? זכות יסוד, כמדומני. וכל זאת עוד בטרם דנו בשאלה כיצד בכלל מתבצעת מדידת כישורים, ואיך מגיעים באמצעותה למסקנה שה'כישורים שווים'.
