בעשור האחרון אני מייחס משקל משמעותי לסוגיית האחריות החברתית ולהתנהגות נאותה של עסקים משום שלתחום זה השפעה לא רק על שגשוגו של העסק ורווחתו, אלא על איכות החיים והסביבה הכלל עולמית. אי היכולת של רוב מנהלי העסקים בעולם להבין, או שמא לרצות באמת להבין, את ההשפעה המהותית של אופן התנהלותם על רווחתו של המין האנושי, כך ממש, היא סיבה מרכזית לרבים מהחוליים הרבים של כלכלות העולם והחברה האנושית שמרכיבה אותן.
נוחי דנקנר, שהשבוע דינו נגזר לשנתיים מאסר על הרצת מניות, ביקש חמלה מבית הדין והביא אסופה מרשימה של עדויות על עשייתו החברתית במהלך שנות שלטונו במשק הישראלי, בעיקר תרומה של כספים. מנגד לא עמדה לחובתו התרומה העצומה שלו לקלקולים במשק הישראלי. לבית המשפט לא הובאו עדויות על הימור חסר אחריות בכספי חוסכים, על שימוש לא נאות בכסף ציבורי, על מתן שלמונים עקיף למנהלים ודירקטורים לרוב, רק כדי שיעשו כרצונו.
דנקנר אולי תרם מיליונים (רובם מכספי ציבור שהיו בשליטתו) לצרכים חברתיים נקודתיים, אך גרם נזקים שאת השפעתם העקיפה ניתן לאמוד במיליארדים. על כל אלו לא נענש, רק על עבירה ישירה ובוטה על החוק. דנקנר, מושא קנאתם של רבים, חינך דור שלם של צעירים כי כדי להצליח צריך לדרוס (או לקנות) את כל מה שעומד בדרכם. הם רק צריכים להיזהר, כך למדו מניסיונו המר, לא להשתין, מרוב התלהבות, מהמקפצה. להשתין בבריכה זה לגמרי בסדר, אפילו כדאי, ולעזאזל שאר המתרחצים.
