בעידן האחריות התאגידית, טיפול בפסולת מתחיל במניעת היווצרותה עוד בשלב תכנון המוצר, בעוד שמיחזור והטמנה באדמה נעשים רק בלית ברירה. פסולת כמשאב ולא כמיטרד.
"התייחסות לפסולת כמשאב ולא כמיטרד מחייבת חשיבה מחוץ למסגרת" – כך נאמר בכנס בנושא זה שנערך במשרדי קונצרן המזון שטראוס. בהקשר זה הובא ציטוט המיוחס לאלברט איינשטיין: "לא ניתן לפתור בעיות באמצעות צורת החשיבה בה השתמשנו כשיצרנו אותן".
מסתבר כי פסולת לא חייבת להיחשב כמטרד. ההתייחסות אל פסולת תלויה באופן שבו אנו מגדירים אותה, ובשאלה אם אנו רואים בה משהו שאין בו חפץ ואשר יש למצוא דרכים להיפטר ממנו.
שאלת הפסולת שמייצרים ארגונים הפכה למרכיב משמעותי בהחלטות ניהוליות, ככל שסוגיות של האחריות התאגידית והרצון להתנהג ולהיראות "ירוק" תפסו תאוצה בארגונים. בכנס, שאורגן על ידי ארגון "מעלה" המתמקד בתחום האחריות התאגידית, הוצגו דרכים מגוונות של עשייה בשאלת הטיפול בפסולת. למשל, הקטנת עובי של אריזה לא רק חוסכת כמויות עצומות של נייר, אלא גם מצמצמת באופן ניכר עלויות הובלה על משמעויותיה הסביבתיות בצריכת אנרגיה ושריפת דלקים.
למחזר? זו בכלל ברירת מחדל
גישה מודרנית הרווחת כיום בארגונים היא שאין להסתפק במציאת דרכים יעילות יותר למיחזור של פסולת, אלא יש למנוע את היווצרותה. נציגי ארגונים, אינטל למשל, דיווחו כי כבר בשלב תכנון המוצר בוחנים גם את ההשפעות הסביבתיות שלו. נייקי מצאה כי על כל נעל שייצרה נוצרה גם פסולת שממנה אפשר היה ליצור נעל נוספת. כאשר זו הגישה הרווחת בארגון, הוא יהיה עסוק לא רק ב"איך להיות פחות 'רע', אלא באיך להיות 'יותר טוב'".
על כן ניתן למנות ארבעה שלבים של טיפול נבון בפסולת. ראשית, למנוע את היווצרותה על ידי עיצוב ותכנון נכון של מוצרים. שנית, החזרת שאריות ייצור למעגל הייצור. רק בשלב השלישי צריך לטפל במיחזור; ולבסוף, כשבאמת אין ברירה, להטמין. היינו, לזרוק לזבל.
בהקשר זה אמר נציג של חברה העוסקת במיחזור כי בישראל עלות ההטמנה היא נמוכה משמעותית מהמקובל במערב אירופה, שם על המטמינים מושת מס (או, אם תרצו, קנס). לכן, בישראל פוחתת המוטיבציה הכלכלית להשקיע בחלופת המיחזור.
אז חוזרים לחיי מדף ארוכים?
נקודה חשובה שלא נידונה בכנס, ולדעתי יש לתת עליה את הדעת, היא שאלת חיי המדף. בעידן הצריכה המודרני מושם דגש רב על מוצרים שאורך החיים שלהם קצר יחסית. הכלכלה המודרנית מושתתת על רכישה והחלפה מתמידים. גישה זו יוצרת כמויות פסולת עצומות.
סוד גלוי הוא, למשל, כי הידע הטכנולוגי מאפשר לייצר מכוניות עמידות יותר המצריכות טיפול שוטף במינון פחות מזה הניתן להן. אך דפוס ייצור כזה היה מקטין את כמות המכוניות נרכשות, וכך גם המחשבים, הטלפונים הסלולרים ומוצרים רבים נוספים. גם הפרסום האינטנסיבי קורא כל הזמן לצרכן להתהדר במוצרים חדשים.
גישה בסיסית זו מתנגשת עם עקרונות האחריות הסביבתית וחברות יצטרכו לתת לשאלה זו מענה. אנו כבר קוראים לשטראוס, שבאכסנייתה נערך הכנס, לחשוב על החזרה של יוגורטים במיכלי זכוכית הניתנים לשימוש חוזר. אני עצמי התחלתי לכתוב גם על צידו השני של פנקס הרישומים שלי, עלי זה עבד.
