"אם תאגידים רוצים לפעול באורח חופשי יותר ממגבלות ומעורבות ממשלתית עליהם להתייחס לחברה בה הם פועלים כבעל עניין מרכזי. עליהם לקחת בחשבון שיקולים חברתיים עוד לפני חלוקת הרווח."
בועידת ישראל לעסקים הופיע עוף מוזר, פרופסור עמוס ויצטום מבית הספר למינהל עסקים של אוניברסיטת מטרופולין בלונדון. הרצאתו לא זכתה לשום חשיפה תקשורתית. היא הייתה אקדמית מדי, מלווה בגרפים לא תמיד ברורים ונישאה בשפה של חוקר, לא של מרצה מיומן.
ויצטום קרא תיגר על מיתוס התחרות. הוא טען כי, למשל, כאשר יש כשלי שוק נוטים לבחון אם הדבר נובע מכך שלא הייתה מספיק תחרות, אבל לא בוחנים אם התחרות עצמה היא מקור הבעייה.
משק כלכלי אמור לשרת את החברה שבתוכה הוא פועל. כאשר מדינה מקדשת את ערך התחרות יש להניח כי קברניטיה סבורים כי זו הדרך הטובה ביותר להביא איכות חיים ורווחה לתושביה. אך האם התחרות באמת משרתת את החברה?
ויצטום לא חושב שיש תחרות אמיתית. תחרות כזו לא הייתה מאפשרת שולי רווח גדולים מדי. בנייני הפאר, "ארמונות" כלשונו, שמקימים לעצמם תאגידים רבים הם אחת ההוכחות לכך שאין באמת תחרות אמיתית.
בהרצאתו הציג שלוש תופעות המאפיינות את המשקים המודרניים בעשרים וחמש השנים האחרונות:
א. חל גידול מתמיד של חלקן של הממשלות בתוצר הלאומי. אחת הסיבות לכך היא שככל שהתוצר גדל, גדל גם הביקוש לשירותים ממשלתיים. בתחילת המאה העשרים חלקה של הממשלה הבריטית בתוצר היה זעום. כיום הוא עומד על כ – 40%. גם בארה"ב, מעוז האינדיבידואליזם, חלקה של הממשלה בתוצר אינו מבוטל כלל ועיקר – 30%.
ב. מאז שנת 1985 יש ירידה עקבית של אחוז העבודה בתוצר. במילים אחרות, משקלה של התשומה "עבודה" ביצירת העושר הולך ויורד. אין זה אומר שתרומתם של העובדים פוחתת אלא שהתגמול הכולל עבור עבודה הולך וקטן. לפי ויצטום משמעות הדבר הוא קשר הפוך בין תרומה לתמורה. זה לא צודק. הוא נתלה באילן גבוה, נגיד הבנק הפדרלי, ברננקי, שכבר בשנת 2006, עוד טרם המשבר, אמר כי תאגידים צריכים להעניק חלקי רווח גדולים יותר לעובדים. אז הוא אמר.
ג. ויצטום נדרש גם לתופעה שלישית ששווקים עוד ילכו ויתחבטו בה בשנים הבאות. הולך וגדל חוסר צורך בעבודה שכירה. הטכנולוגיה מאפשרת להסתפק במספר עובדים מצומצם יחסית. האוכלוסיה הולכת וגדלה. לא ניתן לייצר עבודה לכולם. אז מה יהיה? ויצטום לא יודע. אף אחד לא ממש יודע.
ברור לו כי שווקים לא יכולים להתנהל בעצמם. גם לא במתכונת המקובלת כיום. לא ניתן להתייחס לממשלה רק כרגולטור המפקח על השוק נתחרותי, משקלה גדול מדי. לכן צריך לראות בה שותפה.
מסביר ויצטום: אם התאגידים רוצים שהממשלה בכל זאת תפחית את מעורבותה, לא תטיל מגבלות ומיסים למכביר, עליהם לקחת על עצמם משימות חברתיות, כאלו שמוטלות בדרך כלל על הממשלה. "זו לא האחריות החברתית שאנו מכירים", אומר ויצטום. "כיום האחריות החברתית של תאגידים היא מה שהם עושים למען החברה אחרי שהם מחלקים את הרווחים. אם תאגידים רוצים לפעול באורח חופשי יותר ממגבלות ומעורבות ממשלתית עליהם להתייחס לחברה בה הם פועלים כבעל עניין מרכזי. עליהם לקחת בחשבון שיקולים חברתיים עוד לפני חלוקת הרווח."
