השבוע הציג פרופ' אפרים צדקה, יו"ר ועדת התיגמול של דירקטוריון בנק לאומי, את התוכנית שגיבשה הוועדה בראשותו לתיגמולם של 13 המנהלים הבכירים בבנק.
"לו הייתה התוכנית מופעלת בשנת 2008", אמר צדקה, "היה מושת על הבכירים בונוס שלילי בגובה של 16 מיליון ₪."
התוכנית, שהוצגה בכנס הדירקטורים השנתי של המי"ל מושתתת על ההבנה כי אין זה נכון להעניק בונוס על רווח מבלי להעמיד לצדו בונוס שלילי על הפסד.
התוכנית מבוססת על מדידת רווחיות רב שנתית הלוקחת בחשבון את היחס שבין תשואה לסיכון. במילים אחרות, התוכנית לא תעניק למנהלים בונוס על רווחיות גבוהה מדיי משום שהמשמעות היא כי ניטלו סיכונים גבוהים מדיי. מכאן שתשואה הגבוהה מ-15% לשנה לא תזכה את המנהלים בבונוס. כמו כן תשואה נמוכה מ-8% (תשואה סבירה בענף הבנקאות ולכן אינה מזכה בבונוס המוענק, מעצם טיבו, על הישג מיוחד) גם היא לא תזכה בבונוס. והפאנץ' ליין, תשואה נמוכה יחסית, מתחת ל-7%, תחייב את הפעלת מנגנון הבונוס השלילי.
המנהלים יוציאו כסף מכיסם?
"רק רגע", יאמר הקורא המופתע, "בשנים שחונות מנהלים יכניסו את היד לכיס ויחזירו כספים לבנק? לא יכול להיות". אכן, גם צדקה מבין שזו היא דרישה מוגזמת. לכן התוכנית שלו מושתתת על יצירת מאגרים, בדיוק בשיטה בה עבד יוסף אבינו בשירות פרעה. בשנים הטובות יצטברו סכומי בונוס לזכותו של המנהל וממנו ניתן יהיה לקזז בונוסים שליליים.
ומה עם אלו יעלו סך הבונוסים החיוביים?
או אז, מה שאינו אפשרי עם גרעיני חיטה, יצטבר לרעת המנהל בונוס שלילי. כמו כן נקבע שסך הבונוס לא יעלה על 30 מיליון ₪ לשנה (לכל הבכירים ביחד, לכל הבכירים) ואילו סך הבונוס השלילי רק על 20 מיליון ₪ לשנה. "מנגנון כזה", אומר צדקה, "גם תורם לשימור מנהלים. כי מנהל שעוזב מאבד את הסכום שהצטבר לטובתו."
צדקה לא הסביר מה קורה עם מנהל שפוטר, עם מי שדווקא לא חפצים בשירותיו. אחד כזה מן הסתם יקבל את הבונוס, העיקר שילך.
ומה יקרה במצב בו מנהל שרוצה לעזוב וחרד לגורל הבונוס. האם יעשה בעיות עד שיפטרוהו, כמו אחרון העובדים החפץ לזכות בפיצויי פיטורין. כנראה שלא, הוא יגיע להסדר. יקבל את הכסף ויילך לדרכו.
במילים אחרות, מי שהבנק חפץ בהישארותם והם רוצים לעזוב (יש להניח שאלו המנהלים הטובים, המחוזרים) לא יקבלו את הבונוס הנצבר, ומי שהבנק רוצה שיעזבו (מן הסתם, הפחות טובים) יקבלוהו. קל במיוחד לנהוג בדרך זו בארגונים שרוב כספם הוא כסף של אחרים.
