בעלי מניות מיעוט עלולים לסבול מקיפוח אם בעל השליטה בחברה מחליט להטיב עם בני משפחתו ולמשוך שכר עתק – במקום לחלק דיבידנד לכלל בעלי המניות
"יש חברות הנסחרות בבורסה ואינן ראויות להיסחר בה". כך אמר בתחילת השבוע יו"ר הרשות לניירות ערך, משה טרי. לטענתו, "בחברות אלו אין כמעט סחירות, הן יעד למניפולציות ומביאות רק נזקים".
טרי רוצה לטפל במקרים הקיצוניים, וטוב שכך. אך נראה שאין ביכולתו לטפל באותם מקרים רבים, רבים מדי, בהם נעשים מעשים לא ראויים בחברות בורסאיות, וידו, בגלל חקיקה מגבילה ועומס עבודה רב מדי, קצרה מלהושיע.
מעשים לא ראויים כאלה נוגעים לדרך בה מנהלים בעלי שליטה באותן חברות את החברות שבשליטתם, תוך קיפוח מתמיד של בעלי מניות אחרים.
רק לפני חודשיים אושר התיקון לחוק החברות, המחייב דיווח על העסקת בני משפחה של בעלי שליטה בחברות אלו. החוק מחייב רק דיווח, לא איסור על העסקתם (או לפחות בחינה מדוקדקת שלה) ולא הגבלת שכר.
גם תיקון זה, שהיה מקום לעשותו כבר לפני זמן רב, אינו מטיל מגבלות נוספות. דהיינו, בעל שליטה יכול למנות בן משפחה בעל יכולות בינוניות לתפקיד בכיר בחברה ואף לתת לו תגמול גבוה והכל חוקי וכשר למהדרין. אם בעיני מישהו מבעלי המניות האחרים זה לא מוצא חן – הוא יכול להיפטר ממניות החברה, יטענו להגנתם בעלי שליטה ממין זה.
בעייתיות זו מקבלת משנה חומרה ככל שהדברים נוגעים לשכר ושלל ההטבות האחרות מהם נהנים בעלי השליטה בחלק מהחברות הנסחרות בבורסה.
עיקר הביקורות על השכר המופרז שנוטלים לעיתים מנהלי חברות מתייחס לפער בינו לבין שכרם של מרבית העובדים בארגון. לא יתכן, טוענים המקטרגים, כי ערך עבודתו של אדם בודד, מוכשר ככל שיהיה, שווה פי חמישים או אף פי מאה משל אדם אחר. הרי הצלחת ארגון ורווחיותו היא, יודע כל מנהל, ככל שיהיה כוכב עליון, לעולם אינה תוצאת עשייתו של אדם אחד.
ביקורת נוספת מצביעה על מקרים לא מעטים בהם אין קשר בין גובה שכר המנהלים הבכירים להישגי הארגון. בשנה נתונה הארגון מדווח על הפסדים ואילו עלות שכר המנכ"ל והיו"ר מסתכמת במיליונים.
כיצד בעיה זו נוגעת לחברות הנסחרות בבורסה? אלו רשאיות לחלק דיבידנד למשקיעים. בעל שליטה שרוצה למשוך דיבידנד צריך להוביל להחלטה על חלוקתו לכלל בעלי המניות. כלומר, עליו להתחלק בפירות עם שותפיו. אך אם ימשוך את הכסף בצורת שכר – ייהנה רק הוא מהפירות. למעשה, שכר של מאות אלפי שקלים ואף מיליונים הוא לא בדיוק שכר אלא דיבידנד במסווה של שכר.
הבעיה היא שלא ניתן להוכיח כוונת זדון אשר כזו, וממילא אין מגבלה חוקית על דרך התנהלות זו, כך שבעל מניות מיעוט ממילא יתקשה לערער על קיפוחו בעניין זה.
אמנם הוא יכול, כאות מחאה, לוותר על אחזקתו במניות החברה. אך מדוע שיעשה כן? אם ההשקעה בה טובה והוא נהנה מפירותיה, הוא ירצה להמשיך ולהחזיק במניות, תוך ציפייה לגיטימית ליהנות מרווחי החברה באותו יחס בה נהנה ממנה בעל השליטה.
