כשמדובר ב'כספם של אחרים' – של המדינה או הציבור, קלה היד המאשרת פיצויי פיטורין מפליגים; בכך מאבד תשלום פיצויי הפיטורין את משמעותו המקורית – לסייע למפוטרים עד למציאת עבודה, ולא בונוס בגין תרומה לחברה
בשבוע שעבר נאלצה מיקי מזר לפרוש מתפקיד יו"ר חברת בזק. כאות הוקרה על פעילותה בשתי שנות כהונתה אישרו לה חברי דירקטוריון החברה פיצויי פיטורין בגובה של 200% – כפול מהמקובל במשק.
הנימוק, לפי דובר בזק: "לאור תרומתה הרבה של עו"ד מרים (מיקי) מזר לחברה, אישרו ועדת הביקורת והדירקטוריון תשלום פיצויי פרישה בגובה 100% מעבר לקבוע בחוק."
ואנו שואלים: מה זה קשור?
הרעיון העומד מאחורי תשלום פיצויי פיטורין הוא סוציאלי מיסודו. התשלום נועד להקל על מי שמסיים את עבודתו שימצא עבודה חדשה. לכן גם קבע החוק כי זכאי לפיצויי פיטורין רק מי שפוטר מעבודתו או התפטר בתנאים מיוחדים, כמו במצב בו לא יכול היה להמשיך בעבודה. שהרי מי שעזב מרצונו את העבודה, מן הסתם יש לו חלופה טובה יותר, וממילא אין על מה לפצותו.
אך עם חלוף השנים הטבה סוציאלית זו איבדה במקרים רבים את משמעותה המקורית; במקומות עבודה רבים היא משולמת גם למי שעוזב את העבודה מרצונו. זאת, למרות שאין חובתו של המעסיק לנהוג כך, אלא אם הסכים לנהוג בדרך זו.
פיצויים הגבוהים ממאה אחוז משולמים בדרך כלל במקרים מיוחדים; על פי רוב בעתות של משבר ארגוני הכרוך בתהליכי קיטון והבראה. או אז, כחלק מתהליכי המשא ומתן רוכשת ההנהלה שקט תעשייתי באמצעות אתנן זה.
ולעניין מיקי מזר: אם אכן גילתה ביצועים יוצאי דופן, מן הראוי היה להעניק לה בונוסים על כך. אך ראו זה פלא, בונוסים אמנם הוענקו לה במהלך שנות כהונתה. אם כן מדוע היה צורך להכפיל את פיצוי הפיטורין – כבונוס נוסף?
מוסיף דובר בזק, בשם הנהלת החברה: "אין שום דבר חריג בפיצויי הפרישה של יו"ר בזק מיקי מזר. שיעור פיצויים כזה היה נהוג גם לגבי יושבי ראש ומנכ"לים בעבר, והנושא מקובל על רשות החברות הממשלתיות".
זאת אומרת כי מיקי מזר דווקא אינה יוצאת דופן בתרומתה לבזק, גם יו"רים אחרים של החברה תרמו לבזק מעל ומעבר למצופה מהם, שהרי אם תרמו לחברה רק מה שנדרש מהם כיושבי ראש, על תרומתם זו קיבלו שכר ותנאים נלווים.
ולטיעון עצמו שמעלה הנהלת בזק; נקיטה בצעדים לא ראויים בעבר אינה מכשירה את נקיטתו של צעד דומה בהווה.
ומה דעת האילן הגבוה בו נתלתה הנהלת בזק – רשות החברות שבמשרד האוצר? דובר האוצר מפנה אותנו לחוזר של רשות החברות מחודש אוגוסט האחרון שנשלח ליו"רים ומנכ"לים של החברות הממשלתיות. מצוין בו כי החלטת ממשלה משנת 1980 מאפשרת תשלום של פיצויים מוגדלים לבכירים. בחוזר נקבע כי את שיעור הפיצויים יש לגזור על פי מספר תבחינים כמו תרומת העובד, מצבה הכלכלי של החברה, ומספר שנות כהונתו.
אם כך, אנו מכוסים: יש החלטת ממשלה עתיקת יומין ועל פיה נוהגים עד ימינו אלה. כאילו לא השתנה העולם העסקי-כלכלי ב-25 השנים האחרונות.
המקרה של מזר באמת אינו חריג, וזו אמנם טענתם העיקרית של הנוגעים בדבר; אך לא כך יש לנהוג. העולם השתנה. גם בשנת 1980 החלטה זו הייתה נגועה בחוסר סבירות; כיום – על אחת כמה וכמה. אם בזק כבר הייתה מופרטת ועוברת לידי בעל בית דעתני, החלטה כזו לא רק שלא הייתה עוברת בדירקטוריון, אלא כלל לא הייתה מגיעה לדיון.
למה, אם כן, נוטים חברי דירקטוריונים, בעיקר של חברות ציבוריות, לאשר פיצויי פיטורין מפליגים למרות שאין הדבר ראוי, ואין הוא עומד בשום קריטריון של מה שניתן לכנותו 'תיגמול מנהלים על פי שיקולים מקצועיים'?
ראשית, המנהל המתוגמל הוא חלק מהחברותא המאשרת את התיגמול החריג. לכן התנגדות לתגמול המצופה תראה כאקט לא ידידותי. והרי כולם יודעים כמה חשובים קשרים טובים. בנוסף, יצירת תקדים וטיפוחו תיטיב בבא העת גם עם מי ששותף ליצירתו. מחר גם הוא יפרוש ויזכה לתגמול לא מוצדק כי 'כך מקובל'.
כך זה כשמדובר ב'כספם של אחרים' – של הבעלים הערטילאי הנקרא מדינה או הציבור. אין זה כספם של הדירקטורים או כספו של בעל הבית שמינה אותם לדירקטורים, אז למי באמת איכפת?
