חברות בנייה שקורסות הן תופעה שכיחה. הקבלנים טוענים לסיבות כלכליות ורגולטוריות, שמקשים על העבודה. אבל הטיעונים האלו הם קישקוש. החברות קורסות כי לא מנהלים אותן כמו שצריך
חברת בנייה נוספת מבקשת הקפאת הליכים, והפעם זו חברת מי ערד. ענף הבנייה הוא בעל מוניטין מפוקפק במיוחד של חברות קורסות. הקבלנים יודעים כמובן את הסיבות: כולן קשורות לתנאים סביבתיים שמקשים על העבודה.
בין הסיבות שמספקים הקבלנים: המיתון בענף, עליית מחירי תשומות הבנייה בעשרות אחוזים (ברזל, אביזרי אינסטלציה, כלי עבודה וכדומה), ומה לא. לאלו מצטרפת רגולציה קשוחה, המבטלת מענקים לבנייה בפריפריה, ומוסיפה חטא על פשע בכך שהיא גורמת להתייקרות כוח העבודה. באמת, קשים חייו של הקבלן.
כל הטיעונים הללו הם כמובן קישקוש מקושקש. הכל מתחיל ונגמר בניהול. כל חברות הבנייה פועלות באותה סביבה עסקית בדיוק, עם אותו מיתון, עם אותן התייקרויות ועם אותה רגולציה. וראה זה פלא, רובן דווקא אינן קורסות.
הן אינן קורסות כי הן לוקחות סיכונים מבוקרים. הן אינן קורסות כי הן לוקחות הלוואות במינוף סביר, ומתאפקות שלא ליטול עוד כסף מבנקאים הלהוטים להלוות, מבנקאים הרואים רק את פירות עסקת ההלוואה ולא את המחיקה העתידית שעשויה להירשם בגינה. הן לא קורסות כי בעליהן אינן מושכים כספים רבים מהחברה לרווחתם האישית, גם לא לצורך החזר הלוואת בעלים, בטרם צברה החברה הון עצמי ראוי. הן לא קורסות כי מנהלים אותן כמו שצריך.
לא כל יזם יודע לנהל, וענף הבנייה, שמגלגל הון עתק, קורץ ליזמים המנסים לנהל בעצמם. התוצאות ניכרות בשטח לאורך השנים: קריסה אחר קריסה, והלקחים לא ממש נלמדים.
