עולם הגיהות מתמודד עם הקושי למנוע מחלות הנגרמות במקום העבודה, משום לא תמיד ניתן לזהות בזמן את הגורמים העשויים להביא לפריצתן. הבעיה מחריפה במשק בו פועלים הרבה מפעלים קטנים, בהם המודעות לבריאות העובד קטנה יחסית
רמת המעקב והטיפול בבעיות בטיחות בעבודה בישראל נחשבת לגבוהה, אך בתחום מחלות המקצוע המצב אצלנו הרבה פחות מלבב.
מנחם שוורץ, מנכ"ל המוסד לבטיחות ולגיהות שערך בשבוע שעבר כנס בנושא, ממחיש: "ארגון העבודה הבינלאומי מעריך כי בישראל נפטרים מדי שנה מעל 1,700 איש בשל מחלות שלקו בהן במסגרת העבודה. בפועל, מזוהים בארץ כל שנה רק עשרות מקרים כאלו. ברור שמצב כזה מצביע על כשל במניעת חלק ניכר מהמחלות ועל חוסר מודעות לתופעה".
עולם הבטיחות מבקש להתמודד עם תאונות העבודה. עולם הגיהות מבקש להתמודד עם מחלות שנגרמות עקב עבודה בתנאים לא הולמים. אך בעוד שתאונה היא אירוע נקודתי בעל נראות פיסית, הרי מחלת מקצוע יכולה לקנן בגופו של העובד עשרות שנים עד שיתגלה קיומה.
לפיכך, אירוע תאונתי יכול להביא לתיקון מיידי של המצב בדרך למניעת התרחשות דומה. אולם לא ניתן למנוע נזק מצטבר לעובדים אלא רק כאשר הוא פורץ וצץ כתופעה רחבה יותר, אצל עובדים רבים. רק אז ניתן להסיק כי קיימת בעיה. על כן קשה יותר למנוע מחלות הנגרמות במקום העבודה, משום לא תמיד ניתן לזהות את הגורמים העשויים להביא לפריצתן.
עד היום זכור מקרה האסבסטוזיס, אותה מחלה שגרמה להתפרצות סרטנית אצל עובדים שעבדו שנים רבות במפעלי אסבסט. לרבים מהם זיהוי המחלה וזיהוי הסיבות לפריצתה כבר היו מאוחרים מדי.
הגודל כן קובע
בישראל יש להניח כי בעיה זו בולטת במיוחד בשל מאפיין הגודל. המודעות לכל נושא הבטיחות והגיהות גבוהה יותר במפעלים גדולים, בהם יש אנשים המופקדים על התחום. החוק קובע כי במקום עבודה המונה מעל 25 עובדים צריכה לפעול ועדת בטיחות ומפעל המונה מעל 50 עובדים צריך להעסיק ממונה בטיחות. לעומת זאת, אין הוראת חוק לגבי אופן התנהלותם של ארגונים קטנים יותר בהקשר זה.
על כן, בכנס, אותו גדשו כ-1,200 משתתפים, היו בעיקר ממוני בטיחות מארגונים גדולים ובינוניים ולצדם יועצים ומוכרי שירותים וציוד בתחום, אך נציגות בולטת של מפעלים קטנים לא נרשמה.
ישראל, מן הסתם ידוע לקוראינו, היא מדינה קטנה ועל כן גם המפעלים הגדולים שלה אינם באמת גדולים, אלא גדולים באופן יחסי. לעומת זאת, מפעלים קטנים באופן מוחלט יש בה לרוב וחלק ניכר של העובדים מועסקים במקומות עבודה קטנים, בהם המודעות לבריאותו של העובד (ולזכויותיו בכלל) היא קטנה יחסית. פיזור עצום כזה של ארגונים קטנים גם מקשה כמובן על יכולת המדינה ומוסדותיה לפקח על מעסיקים ולהדריכם.
בנוסף, העמדת תנאי עבודה נאותים כרוכה לרוב בהשקעת כספים. למשל, מניעת צפיפות מצריכה אולמות עבודה גדולים יותר, מניעת שאיפה של אבק מצריכה מערכות אוורור משוכללות יותר, מניעת כאבי גב מחייבת כסאות משוכללים יותר וקצב עבודה אינטנסיבי פחות. דוגמאות נוספות לא חסרות.
בהקשר זה, רבים מהמעסיקים הקטנים מצויים בלחץ כספי מתמיד ויש להניח כי לא תמיד יתנו את דעתם בראש וראשונה לסוגיות שאינן קשורות באופן ישיר ליצירת הכנסה ותזרים מזומנים.
ואם בבעיות בטיחות אפשר שגם מעסיק קטן ידאג לטפל כי נזקן מוחשי ומיידי, הרי בעיות בריאות אפשר שכלל לא יצוצו, וגם אם כן – מי יודע מתי, ואם בכלל ניתן יהיה לקשור אותן למעסיק הנוכחי.
