בתחילת החודש פורסם במגזין הכלכלי רב ההשפעה האקונומיסט מאמר המציע לבחון מחדש תפישות ניהול יעילות כמו just-in-time, שיטות המבקשות לצמצם מלאים על ידי תזמון מדויק ככל האפשר של ערוצי האספקה.
אחת מפגיעותיו הכלכליות המשמעותיות של הצונאמי ביפן, מענקיות התעשייה העולמית, הייתה שיבוש מנגנוני שרשרת האספקה ברמה הגלובלית. הצונאמי יצר נתקים בשרשרת. חומרי גלם מיפן לא הגיעו ליעדם בכמות ובקצב הנדרשים.
הסאב-פריים של עולם הייצור
האקונומיסט עורך השוואה בין המשבר הסביבתי, מעשה ידי הטבע לבין המשבר הפיננסי שהתרחש בשנת 2008, והיה מעשה ידי אדם. לדעתו, בשני המקרים שתי ההפתעות הגדולות היו הקשרים הלא צפויים שהמשבר חשף והמהירות בה התפשט הנגע.
כמו משבר הנזילות הפתאומי והלא צפוי שצץ בפרשת הסאב-פריים כך גילו יצרנים רבים כי רכיבים שהגיעו אליהם במשך שנים באופן שוטף ואמין הפסיקו פתאום להגיע. כמו שאנשי הרגולציה הפיננסית גילו עד כמה הם לא באמת הכירו את "בנקאות הצללים", כך גילו יצרנים ברחבי העולם כמה מעט הם יודעים על הספקים שלהם ועל הספקים של הספקים שלהם.
כאשר בנק ההשקעות ליהמן ברדרס קרס ובנקים אחרים מיהרו לבדוק את רמת החשיפה שלהם לנזק, הם גילו, להפתעתם, שליהמן לא היה ארגון אחיד אלא מיקבץ של ישויות. יצרנים גדולים גילו בעקבות אסון הצונאמי שגם שרשרת האספקה שלהם נראית כך.
כמו שמוסדות פיננסיים מסוימים הוגדרו כ"גדולים מכדי ליפול", כך נמצאו ענקי תעשייה יפנים "גדולים מכפי שאפשר יהיה להתקיים בלעדיהם". לדוגמה,Mitsubishi Gas Chemical ו-Hitachi Chemical שולטים על כ-90% משוק המייצר שרף המשמש להדבקת מיקרוצ'יפים בסמרטפונים ובמכשירים נוספים – מפעלים של שתי חברות אלו נפגעו.
ברחבי העולם מזדרזים כיום יצרנים להבטיח אספקה סדירה של רכיבים המצויים במחסור. לחץ כזה מעלה מטבע הדברים את מחירם. ענן אי הוודאות עוד טרם התפזר, יפן עוד לא אמדה את מלוא נזקיה. המחסור באנרגיה בשל הפגיעה בכורים הגרעיניים מעצים מאד את אי הבהירות.
ניהול סיכונים על חשבון היעילות
בעשור האחרון גישת just-in-time תפסה תאוצה ברחבי העולם. במרכזה עמד העיקרון של אספקה בזמן אמת. אספקה כזו מאפשרת הקטנת מלאים המביאה לחיסכון כספי משמעותי. בבסיסה עומדת כמובן האמינות – העמידה במועדי אספקה. עתה, מצטט האקונומיסט כלכלן בכיר, "השרשרת עשויה להיות מחוזקת במערכות של 'just-in-case', כדי לצמצם את פוטנציאל הנזק".
לדוגמה, לקוחות עשויים ללחוץ על ספקים שיש להם כמעט מונופול על ייצור ואספקת רכיבים וחומרי גלם לבזר גיאוגרפית את מפעלי הייצור שלהם. אותם לקוחות יכולים גם להעביר, כאמצעי זהירות, חלק מהייצור גם לספקים קטנים יותר.
כמו כן, משום שהרצון לצמצם עלויות לא נעלם, אפשר שתתפתח תעשייה הנותנת שירות של אספקת מלאים. זאת אומרת, קבלני משנה שיחזיקו מלאים עבור לקוחות גדולים וישמשו כמעין בלם זעזועים כנגד נזק אפשרי מתקלות לא צפויות בשרשרת האספקה.
לסיכום, יצרנים רבים שבמהלך השנים לקחו סיכון בשם היעילות, עשויים לבחון מחדש גישה זו, ולוותר על חלק מהיעילות בתמורה ליתר עמידות בפני תקלות לא צפויות. אחד הדברים בהם הם יכולים להתנחם, כותב האקונומיסט, הוא שפתרון הבעייה של "גדול מכדי שאי אפשר לפעול בלעדיו", הוא קל ופשוט יותר מאשר פתרון בעיית ה"גדול מכדי ליפול" של העולם הפיננסי.
