המשבר בערוץ 10 העלה שוב את סוגיית שכרם של ה"כוכבים". האם ארגון במשבר יכול להרשות לעצמו להחזיק טאלנטים, והאם הם נדרשים להפגין דוגמה אישית – ממש כמו המנהלים?
לכל אורך מאבק ההישרדות של ערוץ 10 עלתה שאלת שכרם של טאלנטי הערוץ. היו שטענו, כי שכר כה גבוה אינו יכול לדור בכפיפה אחת עם ארגון במשבר כלכלי. אחרים טענו, שאין קשר בין הדברים ושל"טאלנטיות" יש מחיר כמו לכל מוצר או שירות שצורך ארגון. שכר הדירה שמשלם הערוץ, הסכומים המשולמים לחברות הפקה שמעניקות לו את שירותיהן, או עלויות הליסינג של המכוניות בהן עושים אנשיו שימוש – על עלויות אלו לא קמה כזו זעקה, ועל שכר הטאלנטים כן.
עובד או ספק?
מקורה של אחת הסיבות המרכזיות לדיון הער דווקא בסוגיה זו הוא חוסר הבהירות לגבי מעמדם של הטאלנטים. מבחינת משפטית, רובם נחשבים לעובדים; סביר להניח, שבניתוח תפקודם יימצא, כי יש בינם לבין הערוץ יחסי עובד-מעביד, על כל המשתמע מכך מבחינת זכויותיהם. אבל הם לא באמת עובדים במובנה הקלאסי של המילה. מיקי חיימוביץ, צבי יחזקאלי, או ירון לונדון הם יותר בעלי עסק (המותג האישי שלהם), שיש לו לקוח מרכזי, אך לא יחיד.
קצת כמו מנכ"ל
מה כל זה קשור לעיסוק האינטנסיבי בנושא? ולמה ההסדר עם האוצר תבע את הורדת שכרם ב-15%? הרי לא שכרם הוא שגרם לערוץ 10 שלא לעמוד בהתחייבויותיו.
טאלנט כמוהו כמנכ"ל, המזוהה עם הארגון ומחויב לדוגמה אישית. למשל, בסכסוך העבודה האחרון באל על, דרשו העובדים כי שכרם של המנכ"ל והסמנכ"לים יקוצץ לפני שדנים איתם על התייעלות. הייתה חשובה להם הדוגמה האישית, לא הכסף.
כך גם בערוץ 10, עבודת טאלנטים היא לא עוד מוצר והיא גם לא עבודה רגילה. יש בה משהו נוסף, כמו בעבודתו של מנכ"ל. הטאלנטים, כמו מנכ"ל דומיננטי, מזוהים במקרים רבים עם הארגון הרבה יותר מאשר בעליו. וכמו שבעלים נדרשים להזרים כסף לארגון בשעת משבר, הציבור מצפה גם מהטאלנטים לשים כתף עם הארגון שאיתו הם מזוהים. הם לא עובדים רגילים – הם בעצם הארגון; הם במידה מסוימת קצת כמו בעלים, ולכן גם הם נתבעים במידה מסוימת לשאת בנטל.
כולם טאלנטים
אני לא אוהב את המילה טאלנט. היא משדרת יהירות והתנשאות. הרי גם תאורן מוכשר ומאפרת מקצועית הם טאלנטים בתחומם. רק החשיפה הציבורית עושה את ההבדל: "אם מכירים אותי, משמע אני קיים – ולכן גם שכרי בהתאם".
