מול הזרם הקורא "להפריט כל דבר שזז", אסור לשכוח שיש מגזרים אותם אין להפריט, בעיקר אלה שמהותם אינה הפקת רווחים, כמו בתי הסוהר או המתנ"סים
חדשות לבקרים עולים וצצים דיונים בדבר הצורך להעביר פעילות ציבורית לידיים פרטיות, כלומר הפרטה. תומכי השוק הפרטי מצדדים בה בכל פה ובכל מצב, ובעינייהם: הפרטת = השבחת. הממשלה ושלוחותיה, הם טוענים, אינן יודעות לנהל.
תומכי מדיניות הרווחה מצידם, מסוייגים, וטוענים כי יש מקרים בהם אסור להפריט. ההפרטה, לטענתם, מקדשת את הרווח, ומטרות ארגוניות אחרות, חשובות כל שיהיו, הופכות לחשובות פחות.
אנו מבקשים להקל על אלו ועל אלו, ומציעים לאמץ נוסחה, פשטנית משהו, שתאפשר להחליט בקלות יחסית מה ראוי להפרטה ומה לא. במשפט אחד: לא צריך להפריט פעילות שעיקרה ומהותה הן לא הפקת רווחים. יש מקום להפריט פעילות שעיקרה הוא יצירת רווחים.
מתוך נוסחה זו, זה בסדר להפריט את בנק דיסקונט, בתי הזיקוק ובזק, ופחות בסדר, בעצם הרבה פחות בסדר, לנסות ולהפריט את בתי הכלא, פעילות של שירות התעסוקה או מוסד חינוכי שחל עליו חוק חינוך חובה. מדוע?
גופי ממשל מתנהלים בדרך בירוקרטית. זה בסדר, ולא צריך לקפוץ ולבקר אותם בשל כך. מעמדם הציבורי מחייב בחינה, בדיקה ושקיפות מתמדת. מנגנונים אלו מאטים מעצם טבעם את קצב הפעילות. בעולם מודרני ותזזיתי אין להם כל סיכוי להיות יעילים כמו גוף הפועל בשוק תחרותי. הם גם לא צריכים לפעול בזירה כזו. לכן, פעילות שכדאי לגורם פרטי לספק (ואז ממילא נוצרת תחרות האמורה לשפר את איכות השירות והמוצר ולהוזיל את מחירם) לא צריכה להיות בידי המדינה ושלוחותיה (כמו השלטון המקומי).
אם נוסיף לכך גם את העובדה המעציבה כי תרבות השלטון בישראל עדיין נגועה ברמה מסוימת של שחיתות וסיאוב, הדבר אך מעצים את הטיעון בדבר הצורך בהפרטה של ארגונים ציבוריים מסוג זה. שהרי לאילוץ המבני מצטרפת, בשל השחיתות השלטונית, ירידה משמעותית באיכות הניהול – מינויים פוליטיים, בזבוז של כספי ציבור שלאף אחד לא באמת איכפת מהם, ותחלואים נוספים.
דוגמה קלאסית לחברה שהיה צורך להפריטה מזמן היא ה"חברה לאוטומציה", המספקת שירותי מיחשוב לרשויות מקומיות ומהווה שערורייה מתמשכת. ראו את ההבדלים בין "מלם", חברת המיחשוב הממשלתית שהופרטה כבר לפני שנים, לבין "החברה לאוטומציה", שמאבדת חוזים שמנים כמו זה של עיריית ירושלים, והחליפה ארבעה מנכ"לים תוך שנתיים?
לעומת זאת, כשמדובר בארגונים שמטרתם העיקרית אינה רווח יש לעיתים נטייה לחפש דרך לנהלם בדרך הקלה ולא דווקא בדרך הנכונה. מטרתו של בית כלא אינה רווח. משמעות ההעברה של ניהולו לידיהם של מי שמבקשים קודם כל רווחים היא הסטת ייעודו למטרות שאינן ממין העניין.
בית כלא אינו פועל בשוק תחרותי. בסיס התגמול של מפעיליו הפרטיים יהיה של "קוסט פלוס", כפוף לפרמטרים של התייעלות. אלה ידחקו לשוליים את המטרה המרכזית: שיקום האסיר ו/או הרחקתו הזמנית מהחברה (המהווה גם עונש).
הפרטה של שירות ציבורי כמו זה כמוה כהכרזה של הממשלה כי היא מרימה ידיים. במקום שקברניטי המערכת הציבורית ישנסו מותניים וישפרו את איכות הניהול במערכותיהם (וכן, הדבר בהחלט דורש מאמץ משמעותי מצדם), נוח להם יותר, על חשבוננו כפול שתיים (הן מבחינת העלות כמשלמי מסים, והן מבחינת הירידה ברמת השירות שנקבל), להעביר לגורם פרטי את מלאכת הניהול.
כך יוכלו הם, ראשי המערכת הציבורית, להישען לאחור בכיסאותיהם ולפלוט אנחת רווחה: הם ממשיכים לעמוד בראש המערכת, אך את העבודה השחורה יעשו אחרים, והם ישלמו להם עבור כך מכיסנו. מה רע?
