הסידרה 'אשם במותו' מעלה שאלות נוקבות על צהל, אך גם על התנהלות בארגונים: מה המחיר של בדיקה עצמית ולא חיצונית, מה בין הפקת לקחים לחיפוש אשמים ומתי מעלימים מידע מממונים
בכתבה הראשונה בנושא זה העלינו מספר שאלות/תהיות על תיפקודו של צה"ל בעקבות הקרנת הסידרה 'אשם במותו'. ניסינו גם לתת תשובות. הנה שאלות נוספות, גם תשובות:
א. למה בעצם הצבא הוא זה שבודק את עצמו?
באחד הרגעים ההזויים שהוצגו בסידרה אומר פרקליט צבאי בכיר לכתבת, שראיינה אותו על הטיפול המשפטי באחראים לתאונה קטלנית, כי אם התחקיר שלה יגלה עובדות נוספות, הרי לא יהססו בפרקליטות הצבאית למצות את הדין עם מי שצריך על סמך אותן עובדות.
אותו פרקליט בעצם אומר, בין השורות, כי ידיו כבולות. הוא יכול להתייחס רק לראיות המובאות בפניו, אך אלה מובאות אליו על ידי הצבא הבודק את עצמו.
ככל שהמערכת מרחיקה את האשם מהדרגים הבכירים כך היא פחות מזוהה עם הכשל, ויכולה לייחס אותו לטעויות אישיות אקראיות, לא מערכתיות.
גם קצין בודק רציני ומהימן עשוי להיות נגוע בכך, אפילו תת הכרתית. הרי ככל שיפנה אצבע מאשימה כלפי מעלה, כך נפגעת יותר תדמיתו של הארגון שהוא מהווה חלק ממנו, ועל כן ממילא נפגעת במידה זו או אחרת גם תדמיתו שלו. ועדות בדיקה מורכבות מבני אדם ויקשה להאמין כי ביכולתם להיות מנותקים כליל מהשפעות כאלו.
ב. למה כן לחפש אשמים?
האלוף בני גנץ גילה אומץ והיה למגיב הבכיר ביותר מטעם צה"ל לממצאי התחקיר הטלוויזיוני. בשיחה עמו אמר כי לא צריך לחפש אשמים אלא להפיק לקחים. להפיק לקחים, בוודאי. אבל למה לא לחפש אשמים?
אחד מגורמי ההנעה המרכזיים הם הפעלה מושכלת של מנגנוני שכר ועונש. מפקד צריך לדעת כי לטעות יש מחיר אישי, או אז האצבע על הדק ההחלטה תהיה קלה פחות. שאול מופז, רמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר, צוטט כמי שאמר בהקשר זה כי 'בסוף לא יהיו לי מג"דים'.
האם זה מה שאנחנו צריכים? מפקדים שידעו כי הם זוכים למטריית הגנה רחבה במיוחד משום שהביקוש לאנשים כמוהם גדול מההיצע. הן זהו מתכון בטוח ליצירת שאננות ויהירות. צריך אדם להיות בעל ערכים נעלים ואישיות חזקה כדי להתגבר על השלכותיה המזיקות של סביבה כה תומכת.
ג. בסופו של דבר זו כן התרבות הארגונית
שלושה שהואשמו במותם היו חיילים שעלו לגג של בניין למרות שמהתדריך שניתן להם טרם היציאה לפעולה השתמע כי אל היה להם לנהוג בדרך זו. אם כך, מדוע בכל זאת עלו לגג?
התשובה ניתנה בכתבה. משהו השתבש והחלו להישמע יריות. החיילים אמרו לחבריהם כי לא יתכן שבחוץ יורים והם יישארו ספונים לבטח בתוך המבנה ולא יצטרפו לחגיגה. הם עלו לגג ונפגעו.
הם עלו לגג כי חינוכם והכשרתם תועלו לדפוס התנהגות מקובל ביחידות הלוחמות. דפוס התנהגות הבא לידי ביטוי בגישה ש'אם יורים – גם אנחנו בפנים, לא יתכן אחרת'. זו תרבות ארגונית שאולי שלושה חיילים צעירים פירשו אותה, להוותם, באופן גורף מדי.
על חיילים שהואשמו בתאונה אחרת בה אבדו חיי אדם אסר הרמטכ"ל באותה עת, שאול מופז, להמשיך ולשרת במילואים, מעין אות קין על מצחם של אלו שכשלו. איזו אטימות, האם הוא פחות אשם מהם?
ד. למה העלימו המ"כים מידע ממפקדיהם?
בפרשה אחרת הסתבר כי המ"כים, דרג הפיקוד הזוטר ביותר, העלימו ממפקדיהם מידע לגבי הסיבות לתאונה. כך טען בכתבה סגן הרמטכ"ל, בני גנץ. 'קשר של שתיקה' לדבריו. שוב אשם הדרג הזוטר.
איננו נוטים להצדיק מי שמעלים מידע. אדם כזה אינו ראוי לפקד או לנהל, אבל צה"ל אינו יכול לפטור את עצמו באמירה כזו מבלי לשאול את השאלה המתבקשת, הזועקת לשמיים, 'למה העלימו המ"כים מידע?'
האם העלימו מידע משום שחשבו כי הדרגים שמעליהם יתייחסו אליו באופן ענייני, מבלי לחפש אשמים ולערוף ראשים? האם העלימו מידע משום שחשבו כי מפקדיהם, אותם הם מעריכים, ייקחו על עצמם את עיקר האחריות וינסו בכל מאודם להפיק לקחים אמיתיים באופן ענייני? לא. כפיפים מסתירים מידע מהממונים עליהם בעיקר משום שהם חוששים ממערכת ארגונית שאינה נותנת גיבוי.
[לכתבה שלישית בסידרה, לחצו כאן]
