מנהלים רבים מלינים על הרגולציה שמפריעה להם לעבוד, בעוד הם עצמם הזמינו אותה בשל התנהלותם הלא מבוקרת. אם כל מנהליהן של חברות עיסקיות היו מכלכלים את ענייניהן בתבונה ובהגינות, לא היו נדרשות מערכות פיקוח הדוקות ומורכבות. ניהול תבוני והגון, למי שמילים אלו אינן ברורות לו די הצורך, משמעו לקיחת סיכונים מחושבים שגם בתרחיש שלילי אינם פוגעים ביציבות הארגון ובזכויותיהם של בעלי עניין שאינם בעלי השליטה.
יש ביניהם המוסיפים וטוענים כי בשל התנהלות לא ראויה של 10% מהחברות צריכות כל החברות להיאנק תחת עולה של הרגולציה. אפשר שזה אכן המצב, אך האם ניתן לפעול אחרת? האם ניתן לקבוע דפוסי רגולציה שונים לכל חברה? ואיך באמת אפשר לדעת מי מתנהל כראוי תוך ביצוע ביקורת פנימית ראויה, ומי זקוק לשמירה מתמדת? ואולי עצם קיומה של הרגולציה היא שגורמת לחלק מהחברות שלכאורה "מתנהגות כראוי" לנהוג כך? שהרי כבר נאמר, בהקשר זה, כי "לא עכברא גנב, אלא חורא גנב", או במילים אחרות: "הפירצה קוראת לגנב".
שביל הזהב של משגיחי כשרות
ימים אלו הם ימים של חיבוטי נפש גם אצל הרגולטור העברי התר אחר שביל הזהב בו יפסע. מצד אחד הוא מבקש לעשות מלאכתו נאמנה כשומר סף ראוי, ומצד שני אינו רוצה להפריע למהלכה ענייניה התקין של החברות שבפיקוחו. זו משימה לא פשוטה באווירה ציבורית של היום. מאז המשבר העולמי של שנת 2008 תובע הציבור הרחב מהרגולטור להשגיח טוב יותר על מי שמנהלים חלק ניכר את ענייניו הכלכליים. מגמה זו אף התחזקה בישראל בשל הזעזועים הרבים שחוו "טייקונים" עבריים בשנה האחרונה.
כך, למשל, הוטחה בקורת רבה באותם טייקונים שמשכו דיבידנדים בסכומי עתק מחברות הכלולות בקבוצות ההשקעה שבשליטתם כדי לממן רכישות ממונפות. בהקשר זה הציע לאחרונה יו"ר הרשות לניירות ערך, שמואל האוזר, לגבש מבחנים ותנאים לחלוקת דיבידנד. האוזר, שדיבר בכנס על רגולציה וניהול סיכונים של "המרכז ללימודים אקדמיים", נתן דוגמה לתנאי כזה באומרו כי משיכת דיבידנד צריכה להיות מבוססת על מרווחים אמיתיים ולא מרווחי שערוך.
דבריו של האוזר נאמרו במסגרת שיח רגולטורים שדן בהרחבה גם בתפקידיו של מנהל הסיכונים בתוך הארגון, זה שאולי צריך לשמש כזרועו הארוכה של הרגולטור – כמוהו כמשגיח כשרות, המקבל את שכרו מהארגון ואת השראתו מהרגולטור.
זה בכלל האינטרס של החברה
לדעתי, קיומם של מנגנוני רגולציה פנימיים בחברות עסקיות הוא בראש וראשונה האינטרס של החברה, בתנאי שאלו מנגנונים אפקטיביים המשכילים לשמור עליה מפני עצמה. מידת האפקטיביות שלהם תלויה ביכולת ההסרה של מחסומים פסיכולוגים – אנשים לא אוהבים פיקוח ומנגנוני בקרה, גם אם נועדו לשמור עליהם.
אבל אפשר שלא באמת צריך פיקוח מאסיבי בחברה עיסקית שסיגלה לעצמה כללי התנהגות אחראיים הטבועים בתרבות הארגונית שלה, כללי התנהגות הנגזרים מאישיותם ותפיסת עולמם של המנהלים המובילים אותה. מה גם שמסתבר כי בדרך כלל אלו חברות מצליחות השורדות לאורך זמן.
דוגמה בולטת לכך ניתנה בוועידה של העיתון "כלכליסט" שארחה דיון עם מנהלים מצליחים מאד שדברו על התמודדות עם משברים. מדבריהם ניתן היה להקיש כי יש קשר בין הצלחה לאורך זמן ובין זהירות וניהול מבוקר של סיכונים.
כך אמר אייל ולדמן ממלאנוקס, חברה ששווייה כיום גדול משל בזק: " ניהול חברה צריך להיות מושתת על היכולות האמיתיות שלה ולא על הלוואות ומינופים גבוהים". החרה החזיק אחריו ישי דוידי מקרן פימי, מהקרנות המצליחות הרווחיות בישראל: "מינוף גבוה הוא מסוכן, אנחנו מאד שמרנים בנושא זה. אם קרנות השקעה מגיעות למינוף מקובל של 70% אצלנו זה הפוך, 75% מההון הוא שלנו. הוסיף ואמר דוידי: "כדי להצליח צריך קודם כל לקחת בחשבון תרחישים שליליים, אי אפשר להסתמך רק על תרחישי צמיחה. כשאנחנו בוחנים השקעה אנחנו מתחילים עם הניתוחים השליליים."
דוידי בעצם אמר שהוא מנהל סיכונים באופן מושכל ומשמש כרגולטור פנימי משל עצמו; זאת, מבלי שיחויב לעשות כן – כנראה שזה כדאי לו.
