על חוק העסקת עובדי קבלן; על מי שמקדם אותו; על מי שמכשיל אותו; ועל מי שמגלגל עיניים ומסתתר מאחורי גבם של העובדים
לא מעט מעסיקים של עובדי קבלן מעדיפים להעלים עין מניצול עובדים אלו ולרחוץ בניקיון כפיהם, תוך אמירה כי לא הם מעסיקיהם של אותם עובדים ולא הם אלו שמפירים את החוק.
מעסיקים כאלה הפכו לאחרונה לכתובת מרכזית לביקורת על ההעסקה המנצלת. הביקורת מתמקדת בעיקר בארגונים שסוג כזה של ביקורת עשוי היה להציק להם: מעסיקים גדולים במשק, ובראשם, מי שאמור להגן על העובדים ועל קיום החוק בכללו – המדינה.
ביקורת זו קיבלה לאחרונה תוקף מעשי, כאשר בתי משפט החלו לדרוש מהמעסיקים השוכרים את חברות הקבלן "הרמת מסך", והפסיקו לאפשר להם לשחרר את עצמם ממחויבותם לעובדי הקבלן. השופטים במקרים הללו החליטו לראות בארגון כמעסיק של העובדים המנוצלים, ולא קיבלו את מאווייו של הארגון – להסתתר מאחורי גבו של הקבלן.
לפני חודשים מספר עשתה הפסיקה כיברת דרך נוספת. שופטת בית משפט לעניינים מינהליים ביטלה התקשרות של עיריית בת ים עם חברת כוח אדם בהסכם, שעלה ממנו בבירור כי קיומו כרוך בקיפוחם של עובדי הקבלן. ואם לא די בכך, השופטת גם הורתה לבטל את המיכרז כולו – בשל תנאיו, שאינם מאפשרים להציע הצעה שאינה יוצרת קיפוח.
גם הארגונים משתנים
במקביל לבתי המשפט, גם ארגונים רבים במשק משנסים מותניהם ומתחילים להתערב באופן העסקתם של עובדי הקבלן. הארגונים מבקשים להראות כי הם אזרחים הגונים וכי הם ראויים לכך שלקוחותיהם ימשיכו להזרים כספים לקופתם ושעובדיהם יגילו על כך שהם מעסיקים אותם.
ארגונים אלו אינם ממתינים לפסקי הדין המביכים, אלא מתחילים לצאת בהצהרות מפורשות, לפיהן הם עצמם יוצרים מסגרת של פיקוח על העסקת עובדי הקבלן. מסגרת הפיקוח כוללת סעיפים בחוזי ההתקשרות עם חברות כוח האדם, המאפשרים לקנוס, או אף להפסיק התקשרות במקרה של הפרת חוזים. לא זו בלבד: המסגרת אף בוחנת באופן מעשי את תלושי המשכורת של אותם עובדים. הארגונים מבינים כי התחשיבים שלהם ממילא צריכים לכלול את עלויות ההעסקה המתאימות. הם מבינים ממילא כי במקרים מסוימים כדאי להם להעסיק ישירות את אותם עובדים.
אבל הגישה הזאת ננקטת בעיקר בסקטור הפרטי, שבו גמישות הניהול וההעסקה גבוהים לעין שיעור מאשר בסקטור הציבורי. לא כך הדבר במשרדי הממשלה וברשויות המקומיות: מסגרות תקציביות מגבילות ומערכת יחסי עבודה מורכבת עדיין גורמות לרבים מגופים אלו ליצור מסגרות התקשרות עם חברות כוח אדם שבבסיסן העלמת עין מכוונת מקיפוחם של עובדי קבלן. גופים אלו גם חרדים פחות לתדמיתם: הם אינם פועלים בשוק תחרותי.
אפשר שהפסיקה שניתנה בעניינה של עיריית בת ים תהווה צעד משמעותי ראשון לתיקון המתרחש בתחום זה גם בשירות הציבורי. אם מרכיב ה"לא נעים" אינו קיים, ייתכן שיש לכפות את כללי המשחק הראויים מכוח המשפט.
מנסים לעקוף את החוק?
השירות הציבורי, דווקא הוא, מנסה שלל של דרכים כדי לעקוף את החוק והמערכת המשפטית. בתחילת חודש יולי איימה הסתדרות על הממשלה, כי אם תנסה לעקר את כוונת המחוקק על ידי נקיטה באמצעים נלוזים שיעקפו את יישומו של חוק חברות כוח אדם, היא תטעים אותה (בעצם את הציבור) מנחת זרועה.
הייתה זו תגובה על חוזר של החשב הכללי שהורה למשרדי הממשלה להיערך ליישומו של חוק חברות כוח אדם. ההסתדרות פירשה זאת כהוראה לפטרם.
חוק חברות כוח אדם קובע כי עובד חברת כוח אדם ייקלט אצל המעסיק בפועל, בתום תקופת העסקה זמנית שלא תעלה על תשעה חודשים. החוק כבר עבר לפני שמונה שנים, ואולם לא יושם עד כה בעקבות ההצלחה של משרד האוצר לעכב את יישומו מדי שנה בחוק ההסדרים.
גם באוגוסט 2007 ביקש האוצר לדחות את יישום החוק בשלוש שנים נוספות, ואולם משימה זו לא צלחה בידו והחוק נכנס לתוקפו בחודש ינואר 2008.
מיד עלו סייגים לגבי אפשרות יישומו. מומחים העריכו כי קיימת אי בהירות בנוגע לשאלה אם ההוראה להשוות תנאים מתחילה כבר ב-1 בינואר 2008, או שמדובר בתאריך יעד שממנו מתחילים לספור את תשעת חודשי ההעסקה עד להשוואה.
בפועל נוח היה יותר לפרש את הוראת היישום במסגרת החלופה המאוחרת יותר. כלומר – תחילת היישום לאחר תשעה חודשים, בראשית אוקטובר 2008.
ההסתדרות טענה כי האוצר מנסה לבצע תרגילי עקיפה כדי שהמדינה לא תצטרך ליישם בפועל את כוונת המחוקק. היא עושה זאת, בין השאר, על ידי "יצירת מהלכים אשר יביאו לפיטורים המוניים של אלפי עובדים או ל'קליטה' מלאכותית של עובדים אלה באמצעות חברות קבלני שירותים".
ההסתדרות הוסיפה וטענה כי צעדים אלו של האוצר יכולים להשפיע באופן שלילי על כלל המעסיקים במשק. לדבריה "המעסיקים במגזר הפרטי עשויים לראות בהוראות החשכ"ל (החשב הכללי) מתן לגיטימציה לעקיפת החוק".
אי יישומו של החוק נוח לממשלה. זאת, מעצם היותה מעסיק ישיר של עובדי קבלן רבים, ומעצם היותה גוף מממן של השלטון המקומי, שאף הוא מעסיק מספר רב של עובדי קבלן.
צדק עולה כסף
הפרשה המתמשכת של חוק חברות כוח אדם מביאה לידי ביטוי קיצוני את ההתנגשות בין הרצון הבסיסי לעשות צדק, ולמנוע את העוול המתמשך של העסקת עובדים זמניים לאורך זמן (הסתירה הברורה כבר נמצאת בניסוח עצמו – "זמניות לאורך זמן"), ובין היכולת הכספית שאינה מאפשרת להעביר רבבות עובדים למסגרת של העסקה קבועה. העברה כזו תיפגע אנושות ביעילות התפעולית של הסקטור הציבורי, המסורבל ממילא.
האם ניתן לפתור את הדילמה? בהחלט כן, וההסתדרות יכולה לסייע בכך אם תיתן את ידה לרפורמה במערכת יחסי העבודה בשירות הציבורי. רפורמה כזו תאפשר יתר גמישות בניהול העובדים, וכן תאפשר לייעל מערכות מסורבלות ולהקטין מעורבות לא ראויה של נציגויות עובדים בתהליכים ניהוליים.
במצב כזה אולי אפשר יהיה למנוע את העסקתם של רבבות עובדים זמניים לאורך זמן. הרי זו תופעה שבראש ובראשונה נועדה לעקוף את מערכת יחסי העבודה המסורבלת וחסרת הגמישות שההסתדרות הייתה שותפה במשך השנים לעיצובה.
זו תהיה משימת ענקים מבחינתו של יו"ר ההסתדרות החדשה, עופר עיני, משום שהיא עלולה ליצור עימות בינו לבין הוועדים החזקים בשירות הציבורי. אבל אם עיני באמת רוצה להגן על העובדים החלשים, הוא יודע כי לא די להתנגח עם האוצר, הוא יצטרך גם להתעמת עם הוועדים החזקים – משימה הרבה יותר קשה ומורכבת מבחינתו.
ומה אומרות חברות כוח אדם?
שבועיים מאוחר יותר התפרסמו בעיתונים מודעות מטעמו של איגוד חברות כוח אדם, המציעות לציבור לחשוב שוב על תועלתו של חוק חברות כוח אדם, זה שמחייב את מקבלי השירות לקלוט אל שורותיהם את עובדי חברות כוח האדם שעבדו אצלם במשך תשעה חודשי עבודה.
"חוק חברות כוח אדם מחזיר 60 אלף עובדים למעגל האבטלה!", זעקה כותרת המודעה. יוזמי המודעה פונים לציבור, להסתדרות ולמשרד האוצר בשם עובדיהם, ומבקשים כי ישונה החוק (שהמגבלה של תשעה חודשי עבודה תהפוך למגבלה של 18 חודשי עבודה, לפחות) ובכך יתאפשר להם לשמור על מקום עבודתם. הוראת החוק, טוענים הם, תגרום לפיטוריהם של עשרות אלפי עובדים. "תנו לנו להמשיך לעבוד" מתחננים עובדי הקבלן באמצעות המודעה שפרסמו מעסיקיהם.
במודעה זו יש משום היתממות ואזעקת שווא. עשרות אלפים יוחזרו למעגל האבטלה? ומי יבצע את המשימות שמולאו על ידי אותם מפוטרים? משימות אלו יהפכו פתאום למיותרות?
יש אולי מקרים בהם יהיה זה תמריץ להתייעלות מסוימת. אבל במקרים רבים אחרים אולי כן יעשה צדק, לפחות עם חלק מאותם עובדים, ואולי הם יצורפו למעגל עובדי הלקוח. למה לא בעצם? תשעה חודשים הייתה מבחינתם תקופת ניסיון. אם עמדו בה בכבוד מדוע שלא יזכו למינוי של קבע?
חברות כוח האדם לא באמת דואגות לעובדיהן, הן דואגות להיקף עסקיהן. זה לגיטימי, אבל לא בדרך של הסתתרות מאחורי גבם של העובדים, תוך איום (מרומז?) כי יפטרו אותם, אם החוק לא ישונה.
ונניח שרף מגבלת הזמן ייעלה ל-18 חודשים. מה יהיה לאחר תום תקופה זו? הרי בעוד מספר חודשים תתפרסם שוב מודעה זו. הבקשה תהיה דומה – "תנו לנו להמשיך לעבוד". מודעה כזו נועדה רק לדחות את הקץ.
