החלטת הכנסת להסיר את הצעת החוק שנועדה להסיר את המסך שנמתח בין קבלן השירותים לבין מקבל השירות נגועה בחוסר סבירות קיצוני, כל כולה צביעות וחוסר הגינות
'מירוץ' למרחקים ארוכים מתנהל זה שנים רבות בין מעסיקיהם של עובדי כוח אדם זמני, ועובדי קבלן בכלל, לבין מערך חקיקת העבודה של הכנסת. במירוץ זה מנצחים על פי רוב המעסיקים; הם זריזים יותר ואיכפת להם יותר.
על פי רוב, אנו מבקשים לשמור במדורנו על הצגה עניינית, נטולת אמוציות, של עמדות הנוגעות לעולם הניהול והעבודה; אך הפעם אנו סבורים שמותר לנו לצאת קצת מכלינו: החלטת הכנסת להסיר את הצעת החוק הנוגעת לאחריות שתוטל על מעסיקיהם של עובדי קבלן, ולא רק על הקבלן עצמו, נגועה בחוסר סבירות קיצוני. כל כולה צביעות וחוסר הגינות.
עד לרגע זה איננו מצליחים להבין איך עמיר פרץ נתן ידו לכך – הרי הסוגיה הזו מצויה בלב המאבקים שהוביל בשנים האחרונות. לא די בכך שלא הוא זה שהוביל, כמתבקש מתפקידו כיו"ר ההסתדרות, את הצעת החוק; על זה עוד ניתן לסלוח. אבל לא לתמוך בה? האם הבין איזה נזק גרם לתדמיתו ולאמינותו?
במסגרת כללי המשחק שנקבעו במשך השנים, לא המעסיקים היו אלה שהעסיקו עובדים זמניים אלא קבלן שירותים. זאת, מאחר שהחוק הדואג להשוואת זכויות עובדים זמניים לאלו של עובדים מן המניין חל על חברות כוח אדם ולא על קבלני שירותים, וכך אפשר היה להמשיך את ההעסקה הפוגענית.
ולגופו של העניין עצמו: בהצבעתם, למעשה אמרו חברי הכנסת שתמכו בהסרת ההצעה דברים אלו: ברור לנו שאם הקבלן נוהג בהגינות עם עובדיו הרי לחוק אין משמעות. אך אנו יודעים שיש קבלני שירות שעושקים את עובדיהם, וכי מקבלי השירות במקרים אלו מעלימים מכך עין.
הצעת החוק שהוסרה ביקשה להטיל גם על מקבלי השירות אחריות שעד כה לא נשאו בה. מה, לכל הרוחות, יכול למנוע הסרה של הצעת חוק שזו מטרתה?
הסיבה היא כלכלית-מגזרית. משרדי הממשלה וגופים מתוקצבים רבים הרוכשים שירותים של עובדי קבלן נגועים בנגע זה, ועל כן משרד האוצר, החרד מההשלכות המשפטיות והכלכליות של חוק כזה, עצר את התהליך.
איננו מתעלמים מהשיקול הכלכלי. ברור לנו שצריך להיערך לשינוי. את זה אפשר להסדיר דרך קביעת יישום הדרגתי של הוראות החוק, או מתן אפשרות להיערכות מבוקרת באמצעות תקנות שיותקנו בדרך ליישום החוק. אך להסיר הצעת חוק הנוגעת לזכויות יסוד אנושיות רק בגלל שיקולי נוחות פרגמטיים?
לטעמי, גם המעסיקים עצמם צריכים לעודד את הצעת החוק. בסופו של דבר אף מנהל הגון לא צריך לשאוף לכך כי עובדים מקופחים יועסקו בחצרותיו האחוריות – בסופו של דבר כולם נפגעים מכך, גם עובדיו שלו והתרבות הארגונית בכלל.
