כאשר הגעתי בשבוע שעבר לכנס שדן בתעסוקת נשים בעידן של הפרטה גיליתי שם כ-150 נשים ופחות מעשרה גברים. לא הופתעתי, זהו תמיד התמהיל בכנסים מסוג זה. לא הופתעתי כי גם בתוכנית, בה עיינתי מראש, רוב רובן של יותר משלושים המרצים והמשתתפים בפנלים היו נשים ולצידן אחד, פואד, שר התמ"ת.
ארגונים חברתיים רבים המבקשים לקדם את זכויותיהן של הנשים לשוויון תעסוקתי חוזרים ושוגים באמצם גישה של שכנוע המשוכנעות. הם מחזקים את ידי העוסקות במלאכה. בדרך זו הם ממצבים את הדרישה לשוויון תעסוקתי אמיתי כדרישה של סקטור מסוים באוכלוסיה. אמנם זו דרישה לגיטימית לשוויון, אבל עדיין היא דרישה שבאה מכיוונו של המגזר המקופח – ככה לא בונים קמפיין, גם לא קמפיין חברתי.
זו בעייה משקית ולא רק עניינן של הנשים
לא די להביא את שר התמ"ת כדי שיודה שמדובר בנושא חשוב ושיתגאה כי הוא עצמו מקדם נשים. שר התמ"ת הוא איש פוליטי, נוכחותו חשובה אך לא מספקת. צריך להציג את דבריהם של אנשי משק מובילים, כאלו הסבורים כי מדובר בנושא חשוב לא רק מבחינה חברתית אלא גם מבחינה משקית. רצוי שיהיו אלה בעיקר גברים, כי את גליה מאור ועופרה שטראוס כבר שמענו חמישים פעם מתבטאות בנושא; והן גם נשים, חלק מהסקטור.
אם הארגונים החברתיים העוסקים בתחום ישכילו להביא לתודעת הציבור כי הבעיה אינה רק מעמד הנשים – בעיקרה סוגיה חברתית, חשובה כשלעצמה; אלא גם בעיה כלכלית משקית שיש לה השלכות ניהוליות ועיסקיות; או אז סיכויי ההצלחה של העברת המסר ויצירת שינוי אמיתי יגדלו באופן משמעותי.
לצורך זה הם צריכים לרתום לצדם גם את הגברים, ובעיקר את אלו שהם בעלי משקל בסקטור העיסקי ובהנהלות של ארגונים בכלל.
