כאשר קיבלתי השבוע את ההודעה לעתונות ששלח דובר ההסתדרות בדבר הכרזת סכסוך העבודה בליגת העל לנשים בכדורסל-נשים משהו לא הסתדר לי. ליגת ספורט תחרותי וסכסוך עבודה קיבוצי?
הסכסוך הוכרז "לאחר שאיגוד הכדורסל החליט, באופן חד צדדי, להגדיל את מספר השחקניות הזרות בליגת העל משלוש שחקניות זרות לארבע שחקניות זרות בעונה זו דווקא בשלבים המכריעים של הפלייאוף."
כחובב כדורסל אני תומך בשילוב רב יותר של שחקניות ושחקנים מקומיים, גם אם משמעות הדבר קצת פחות הישגים בזירה הבינלאומית. בספורט תחרותי יש משקל רב להזדהות עם הקבוצה ושחקניה יותר מאשר לאטרקטיביות של המשחק ואולי אפילו להישגים. רבים מאתנו יעדיפו לצפות בטלוויזיה במשחק ליגה בין שתי קבוצות מקומיות בכירות מאשר משחק הנערך באותו זמן בין שתי קבוצות NBA.
לאחר שהבהרתי את עמדתי לגבי צדקתו של נושא הסכסוך קל לי יותר שלא להסכים לעצם הכרזתו. זה לא במגרש של ההסתדרות, זו התערבות בהחלטה ניהולית. הרי לא מבקשים לפטר שחקניות, גם לא לפגוע בשכרן; מבקשים להתערב בהחלטה שמשפיעה על מספר דקות המשחק שלהן. ההסתדרות צריכה להגן על זכויות של עובדים, לא על הדרך בה מנהלים אותם.
כמובן שגם לקביעה זו יש יוצא מן הכלל, מקרים בהם מדובר בניהול פוגעני – ניהול מקפח, מפלה או מזלזל שיש בו משום פגיעה בעובד. גם במקרים כאלו מותר לארגון עובדים להתערב. מן הסתם על הקו הזה הולכת ההסתדרות. בהודעתה מצוטטת שחקנית הנבחרת ליעד סואץ כמי שטוענת שזהו "צעד מעליב".
אני לא סבור שמדובר כאן בניהול פוגעני. איגוד הכדורסל רוצה כנראה שמשחקי הפלייאוף בכדורסל- נשים יהיו אטרקטיביים יותר ולכן החליט מה שהחליט. החלטה כזו, גם אם מישהו חושב שהיא שגויה היא פררוגטיבה ניהולית לגיטימית. הויכוח עליה לא צריך להיות במגרש יחסי העבודה.
