ניהול: כשיש מנהל מקצועי, לא צריך איגוד עובדים

אחד מהישגי ההסתדרות בעסקת החבילה היה הסכמה להקלה על התארגנות עובדים בהסתדרות. אך אם העובדים מנוהלים כראוי וזוכים מההנהלה ליחס הוגן, לתגמול נאות ולסביבת עבודה נעימה, הם לא יתעניינו בהתאגדות שכזו

אחד מהישגיה של ההסתדרות בעסקת החבילה שגובשה השבוע היה הסכמה לשינויי חקיקה בתחום יחסי העבודה. שינויים אלו אמורים, בין השאר, להקל על התארגנות של עובדים בהסתדרות, ועל הקמת ועדי עובדים אצל מעסיקים שטרם חוו ניסיון עם גוף כזה.

מעסיקים אלו מתמלאים חיל ורעדה, ובצדק. אך עליהם לבחון בראש ובראשונה את עצמם. זאת משום שבדרך כלל רצון של עובדים להתארגן במסגרת איגוד מקצועי נובע מסיבה מרכזית אחת – ניהול לקוי של עובדים. הרי אם העובדים מנוהלים כראוי, זוכים ליחס הוגן, לתגמול נאות ולסביבת עבודה שנעים לעבוד בה, למה להם להתעסק עם התארגנות מקצועית?

נציג הסתדרות שיגיע למקום עבודה אשר אלו הם מאפייניו יגורש משם בבושת פנים – לא על ידי ההנהלה, אלא על ידי העובדים. מה יוכל נציג כזה להציע להם. את מה שיש להם ממילא? מדוע להם להסכים להצעה להתארגן ובכך להביע חוסר אמון במעסיקם ההוגן? למה להם לערער את היחסים הטובים?


מה העובדים באמת רוצים?

כאשר עובדים מבקשים להתארגן במסגרת ועד עובדים, ברוב המקרים מעסיקיהם נזעקים ויוצאים למלחמה. ראשית, הם שוכרים את שירותיו של עורך דין המתמחה בתחום – ובכך מצהירים על העברת המאבק למישור המשפטי (גם אם אינו מגיע בסופו של דבר לערכאות).

אקט כזה לבדו יוצר הקצנה. ההסתדרות נכנסת לתמונה עם האינטרסים שלה, ההנהלה שוכרת יועצי תקשורת, והנה לנו מאבק כשר למהדרין. הצדדים למאבק, המעסיק והעובדים, יינזקו ממנו. היועצים וההסתדרות ייהנו – זה מטה לחמם.

כמה פשוטים היו יכולים להיות החיים לו הנהלה שהייתה רואה ניצני התארגנות של עובדים לא הייתה קודם כל מתכעסת, מתנפחת ונערכת למאבק על כבודה הרמוס, אלא מנסה לבחון בנחת מדוע מבקשים העובדים להתארגן.

במקום לתכנן את פיטוריו המידיים של העובד שהגה את הרעיון הנלוז, הייתה מזמנת אותו לשיחה כנה. אפשר שהיה מלמד אותה דבר או שניים על דרכי התנהלותה, ואולי אף מסייע לה לשפרם. בלא מעט מקרים גישה כזו הייתה מעקרת את הצורך בארגון עובדים, תוך שיפור תהליכי הניהול.

העובדים אינם זקוקים לאיגוד מקצועי. הם זקוקים להנהלה מקצועית ראויה, שתנהל עמם יחסי חליפין הוגנים. אך כאשר הם חשים כי זו אינה כזו, הם זועקים לעזרתו של האיגוד המקצועי.

על פי רוב, במקרים כאלו הנהלות מונעות ששיקולי אגו, יוקרה ותדמית. מסרים כמו "אתם רוצים להתארגן מתחת לאפי? אני אראה לכם מי בעל הבית", או "אם אבקש להידבר עם יוזמי ההתארגנות זה עשוי להיתפס, חס וחלילה, כחולשה", מלווים את התופעה. זה טבעי. אצל הנהלה שלא זו גישתה ממילא קטן הסיכוי שעובדים ירצו להתארגן.


צריך לדעת לנהל ועד עובדים

ועד עובדים אינו גוף קל לשליטה. השאלה היא מי מוביל אותו והאם ההנהלה יודעת להתנהל מולו. לעיתים, משתלט עליו עובד (או קבוצת עובדים) עם אג'נדה אישית, שהקשר בינה ובין טובת העובדים הוא חלקי במקרה הטוב – כמו בכל מערכת פוליטית.

במקרים אחרים עומדת מולו הנהלה שאין לה את המיומנויות הדרושות להתמודד עם גוף כזה, והיא עושה שגיאות רבות המזיקות לכל הצדדים. גם אם היא משתמשת בשירותיהם של יועצים עליה לקחת בחשבון שגם להם יש אג'נדה שלהם. לכן ניתן להבין את החשש מוועד עובדים, בעיקר של מנהלים שלא התנסו בכך.

מאמר זה פורסם גם כאן: https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3716189,00.html

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn
שיתוף ב pinterest
Pinterest
שוקי שטאובר

שוקי שטאובר

חוקר, סופר, עיתונאי, יועץ ומרצה בתחומי ניהול, עבודה וקריירה

מאמרים נוספים מרחבי האתר שעשויים לעניין אותך

בחזרה לאותנטיות

הולכים ומתרבים המצבים בהם השוכר דירה במסגרת איירביאנבי לא פוגש את המארח. זה משאיר לו מפתח במקום מוסכם, ואם צריך מתקשרים בכתב או בשיחת טלפון.

סיור היסטורי קצר

ביקרתי בכמה מאתריה הבולטים של ולורה, העיר השלישית בגודלה באלבניה, בה הוכרזה עצמאות המדינה בשנת 1912. מוזיאון העצמאות הקטן, מספר את סיפורה של אותה שנה.

המסע לוולורה

בשעה רבע לאחת-עשרה רכשתי כרטיס נסיעה במיניבוס ארוך (25 מושבים) שעוד מעט ייסע ל-ולורה המרוחקת 181 ק"מ מסרנדה. השארתי במשרד הכרטיסים את הטרולי והלכתי לאכול