המאבק על שכרם של העובדים הסוציאליים הוא מאבק ממושך וקשה משום שאין מדובר בעוד הסכם שכר אלא בדרישה לשינוי מבני מהותי של מערכת יחסי העבודה.
זה לא שהאוצר מתנגד לשלם תוספות שכר, אפילו לעובדים הסוציאליים בעמותות. הוא חושש מהפירצה שתיבקע בשיטה, מהחזרה לאחור. במשך שנים מתבצע תהליך זוחל של הפרטת שירותים חברתיים דרך העברתם לעמותות הנותנות שירותים למדינה (במקרים רבים המדינה היא הלקוח העיקרי שלהם, דרך זרועותיה השונות – משרד הרווחה, משרד הביטחון, משרד החינוך, הביטוח הלאומי ועוד), ולא רק לה. הנכונות להסכים לתוספות שכר לעובדים הסוציאליים בעמותות והדרישה לשלוט על אופן הענקתו בעצם מחזירה את הגלגל לאחור ומבקשת להטיל שוב את האחריות על שכרם על המדינה. זה מסוכן, כי בפעם הבאה תעלה גם דרישה לפיקוח של המדינה על גיוסם של העובדים הסוציאליים, וחמור מכך (כך בעיני האוצר) על מנגנוני ההיפרדות מהם – על מוסד הקביעות המהווה זה שנים אבן ריחיים על צווארם של מעסיקים רבים, בעיקר בסקטור הציבורי.
חברות כוח האדם של המדינה
העמותות הציבוריות, בעיקר בתחום הרווחה הפכו להיות חברות כוח האדם של המדינה. כמו ששירותי שמירה וניקיון מתבצעות על ידי חברות חיצוניות שגוזרות קופון על גב עובדים עם תנאי עבודה שאינם ראויים, כך גם הפכו העמותות למעסיק חיצוני של עובדים שאינם חוסים תחת כנפי מערך יחסי העבודה הקבוציים, ומשום כך הם מקופחים בשכרם ובתנאי עבודתם בכלל.
משל למה הדבר דומה, למצב בו המדינה הייתה מפריטה בתי ספר והופכת אותם לעמותות, תוך שהיא גורמת למורים באותם בתי ספר להפוך מעובדי מדינה לעובדי העמותה. אבל המדינה אפילו לא חולמת לפעול בדרך זו כי מולה ניצבים ארגוני מורים רבי עוצמה. לעומתם, איגוד העובדים הסוציאליים חלש הרבה יותר ולכן לא מנע את הסחף במהלך השנים.
לכן השביתה כיום היא רגע של אמת מבחינתם של העובדים הסוציאליים. האם יצליחו למנוע את הסחף המתמשך במעמדם או שיסתפקו רק בתוספת שכר שתרגיע באופן זמני את הרוחות.
