בשעה רבע לאחת-עשרה רכשתי כרטיס נסיעה במיניבוס ארוך (25 מושבים) שעוד מעט ייסע ל-ולורה המרוחקת 181 ק"מ מסרנדה. השארתי במשרד הכרטיסים את הטרולי והלכתי לאכול בירק תרד ויוגורט חמצמץ. חזרתי, לקחתי את הטרולי מהמשרד ונתתי אותו למש"ק הנסיעה שהעמיס אותו לתא המטען של המיניבוס. התיישבתי במושב אחורי והמתנתי לתחילת הנסיעה באחד-עשרה וחצי. היה חם.
כשני-שליש מנוסעי המיניבוס היו תיירים צעירים, היתר בני המקום. עד מהרה התברר שהאלבנים טובי הלב לא משאירים אנשים בתחנה מסיבות איזוטריות כמו מיניבוס שכל מושביו תפוסים. המש"ק פתח את המיזוג המקומי – חלון התקרה של המיניבוס – והורה לנהג לצאת לדרך.
עכשיו זה עניין של הלוך רוח. אתה יכול להחליט שאתה מקטר (בלבך) עד לב השמיים ולקוות שאמבט הזיעה הזה יגיע ליעדו כמה שיותר מהר, או להביט משועשע על כל העניין ולתייג את הנסיעה הזו כעוד חוויה שמזמן לך המסע.
הלכתי על האופציה השנייה ולא התחרטתי.
הנסיעה נמשכה ארבע שעות. תיירים ומקומיים עלו וירדו מהמיניבוס שקרטע בנחת ליעדו דרך כפרים ועיירות קטנות. המש"ק עבד במלוא המרץ. גבה כספים, העמיס ופרק כבודה, ובכלל, ניהל את הנסיעה ביד רמה. התופין הוויזואלי של הנסיעה היה המעבר דרך הפארק הלאומי ללוגרה שממנו נשקף נוף מדהים לים.
המיניבוס נכנס ל-ולורה ונסע לאורך של כשני קילומטרים של טיילת. בכיכר ירדתי ממנו והמשכתי ברגל כמה מאות מטרים לדירתי החדשה שבקומה השביעית של בניין השוכן לספו של חוף.
נוהל הכניסה לדירה קבע שעליי לעלות את שבע הקומות ברגל כדי לקחת מכספת קטנה מפתח לדלת הדירה וקודן שיאפשר לי להשתמש במעלית.
נוהל כזה מתאים לרוב האנשים, שיכולים להשאיר את כבודתם אצל אדם נוסף שמחכה להם למטה, ו/או במכונית. אני לעומתם צריך לאלתר. במקרה זה לא נדרש תחכום רב במיוחד, השארתי הטרולי לכמה דקות במסעדה החוף הסמוכה הנושאת את השם המצטנע MiniMal וטיפסתי מעלה.
אחרי שרכשתי פרודוקטים במינימרקט הקרוב והתמקמתי בדירה לשביעות רצוני, ירדתי לסעוד ב-MiniMal פת ערבית. מרק דגים, חזה עוף ברוטב פטריות וכוס יין לבן סגרו לי יום מגניב ואינטנסיבי. חזרתי לדירה ויצאתי למרפסת עם קפה שחור אלבני חזק ומאפה ראוי לנגיסה. השקיעה הותירה אותי שם עד שהגיעו היתושים ימ"ש.
[12/9/22]
